Parshas Chukas – The Copper Snake

Download as Word

In this week’s Parsha there are many fundamental concepts and momentous events that shape Klal Yisroel’s future. But there is one event that is mentioned, but does not seem to get its due, because of the overwhelming amount of other issues in this week’s Parsha. That is the miraculous of the punishment of snakes that smites the people when they complain[1]. When Aharon dies the route that they take is reminiscent of the route that they took after the sin of the Meraglim[2]. The people complain that they are once again to be punished to travel the desert. They then extend that complaint to the Manna[3]. Snakes appear and begin to attack the people. The people acknowledge their sin, and Moshe davens to HaShem. HaShem says to put a snake, Seraph, on a pole and the people should gaze upon it, and it will heal them. Moshe makes a snake of copper and puts it on the pole, and the people are healed.

There are many aspects of this incident itself that are puzzling, but I would like to focus on the copper snakes. In the words of the Torah, HaShem tells Moshe to make a Seraph. The snake is called that because its poison burns. Moshe though makes a Nachash of copper, which is the regular word for snake. It obviously needs to be made of something, but HaShem did not command what that should be. Why did Moshe choose copper? Rashi[4] based on the Midrash says that Moshe said HaShem called it a snake, and the word for copper is Nechoshes; I will use the copper, since there is a concept of ‘Lashon Nofel Al Lashon’. That means that words are used that sound similar. This sounds like the literary concept of alliteration.

This idea is found in a number of places in Rashi in Chumash. Rashi even defines it[5] as the source that world was created with Lashon HaKodesh. Here too the Midrash[6] emphasizes the idea that the Torah was given in Lashon HaKodesh. The Maharal in Bereishis[7] writes that this is an important source, and a key to understanding the Midrash of Chazal are based on the Pshat of the word.

We see three ideas. One, this is a proof that the world was created in Lashon HaKodesh. Two, the Torah was given in Lashon HaKodesh. Three, it is a basic idea in Midrash. What is this concept, and why it is so important?

The world is created with ten Ma’amaros. Klal Yisroel then receives the ten Dibros. Both of those words are synonyms for speech. But actually, since as Chazal say[8], Hashem looked into the Torah and created the world; the ten Dibros are the source, and only then are the ten Ma’amaros created. The basic format of the world is speech. That is what Chazal are revealing to us. That is the last line of the Midrash Rabbah above, “Just as the Torah was written in Lashon HaKodesh, the world is created in Lashon HaKodesh.” But once the world is created, it is to continue to grow.

The last word of the recounting of Creation is La’Asos[9]. Man is to continue to create. We are created as a Tzelem Elokim. Elokim is the name of HaShem associated with creation., Therefore we are meant to be creators. HaShem gave us the ability to not just create in the secondary level of Ma’Amoros, but also in the world of Dibros. We can create in the world of Torah. That is the third level that the Maharal brings. The world of Midrash is also based on the understanding of Lashon HaKodesh, and using it to create Torah within the boundaries of the world. Just as one cannot create a new physical object that rejects the laws of physics, one cannot create in Torah a Chidush that rejects the fundamentals of the Torah. But within the parameters there is room to create[10].

That is what Moshe did here. The generation of the sin of the Meraglim has died out. This generation is ready to enter the Land. But, the Jewish people reject the entrance into Eretz Yisroel.

In the writings of R’ Tzadok, the generation of the desert is Torah Sh’Bichtav. Eretz Yisroel is Torah Sh’Bal Peh. We already learnt the Lashon Nofel Al Lashon of Torah Sh’bichtav. Here Moshe teaches the generation of Eretz Yisroel the Lashon Nofel Al Lashon of Midrash. Here Moshe creates it himself. HaShem did not say what to fashion the snake from. As the Midrash Rabbah brought above writes, three times HaShem said what to fashion the means for Mitzvoth from, but here he left it to Moshe[11] to learn it from the concept of Midrash.

Rav Moshe Cordevero, the Rama”k, brings this idea in another way. The earliest Sefer of Penimiyus is the Sefer Yetzirah. It begins that the world was created with Sefer, Sefer, and Sippur; a book, a book, and a story. There are numerous explanations of this. But the Rama”k writes that[12] it is the original Sefer that the world is created from; the Sefer we receive which is the Torah; and the Sippur which is our understanding as we tell it over in Torah She’Bal Peh. That fits with the three aspects of Lashon Nofel Al Lashon that Chazal brought.

Why is it specifically here by the complaints of the Jews, and their punishment by being attacked by snakes? Rashi explains[13] that the punishment by snakes here was for two reasons. One, let the snake who spoke Lashon Hara punish those who spoke Lashon Hara. Second, let the snake who all its food has the taste of dust punish those who rejected the Manna which has all the poosible tastes of the world.

The idea that the Manna had all the possible tastes is something that we find interesting, even appealing; but what does it mean? The Manna is the food of those who study Torah[14]. Each person has their own taste of Torah. If one did not think the Manna tasted a general sweet taste. If you though, it had your own unique taste. [It is said in the name of the Chofetz Chaim, that when asked what taste did Manna have when you did not think; he responded, “When one does not think there is no taste”.] Those who reject the Manna are rejecting the unique ability of each person to study and understand Torah on their own. That is a rejection of the personal ability of each person to be Doresh the Torah, which is each person’s right and responsibility.

The other aspect is Lashon HaRa. As the Kli Yakar writes[15] that the Lashon of the snake who first spoke Lashon HaRa should punish those who now use the Lashon incorrectly. In addition, part of the severity of Lashon HaRa, is using the power of speech which the Sippur and is really to learn Torah, and to use it for the opposite. Therefore, they are punished with a snake. Their medicine is to look at the Nachash, but to see that Moshe used the basic concept of Lashon Nofel Al Lashon, and to understand their responsibility as those who eat Manna, and are to enter Eretz Yisroel to use their power of speech correctly.

The Mishnah says that the snake does not give life or death[16]. But when you look at it and see the hand of HaShem, then it guides you to do Teshuvah. We learn[17] that later Chizkiyahu destroyed this snake. He saw that people were not looking at it in the correct way. This could explain why. People began to depend on it for healing them rather than using it to guide them to see the power of HaShem and Torah in the world. When they look at it as something divorced from the Torah power of speech but just a talisman, then it is not serving its purpose and needs to be removed. We need to see the Sippur of the world as revealing the Sefer, and then we are connected back to HaShem.

[1]  במדבר פרק כא – (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: (ו) וַיְשַׁלַּח יְדֹוָד בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַידֹוָד וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְדֹוָד וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: (ט) וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי:

[2]  רש”י על במדבר פכ”א פס”ד-ותקצר נפש העם בדרך – בטורח הדרך שהוקשה להם אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך

[3]  רש”י על במדבר פרק כא פסוק ה –  בלחם הקלוקל – מד (ע”ז ה) לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

[4]  רש”י על במדבר פרק כא פסוק ט – (ט) נחש נחשת – (שם) לא נאמר לו לעשותו של נחשת אלא אמר משה הקב”ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת לשון נופל על לשון:

[5] רש”י בראשית פ”ב פכ”ג -לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו’-לשון נופל על לשון מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב”ר):

[6]  מדרש רבה בראשית פרשה לא פסקה ח – עשה לך תיבת עצי גופר אמר רבי איסי בד’ מקומות נאמר בלשון הזה עשה בג’ נתפרש ובאחד לא נתפרש עשה לך תיבת וגו’ אמר רבי נתן תיבותא דאעין דקרדינון (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים נתפרש גלבין דטינרי (במדבר י) עשה לך שתי חצוצרות כסף נתפרש (שם כא) עשה לך שרף לא נתפרש ר’ יודן בשם ר’ איבו אמר (משלי א) ישמע חכם ויוסיף לקח זה משה שאמר הקב”ה לו למשה עשה לך שרף ולא פירש אמר אם אני עושה אותו של זהב אין הלשון הזה נופל על לשון זה של כסף אין הלשון הזה נופל על לשון זה אלא הרי אני עושה אותו של נחושת לשון נופל על הלשון שנאמר (במדבר כא) ויעש משה נחש נחשת מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש רבי פנחס ורבי חזקיה בשם ר’ סימון כשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך העולם נברא בלשון הקודש

[7]  ספר גור אריה על בראשית – פרק ד פסוק כ  – אבל אני אומר לך דרך החכמים בפירושיהם ובדרשותיהם, והוא כלל גדול לכל הדרשות שהם על דרך זה, וכבר גילה לך רש”י (לעיל ג, טו) כי דרך הכתוב לכתוב לשון נופל על לשון, והנה גם חכמים מודים שפשט הכתוב “יושב אוהל ומקנה” כמשמעו, אבל דקדקו הם מלשון הכתוב, שהיה ראוי לכתוב ‘הוא היה אבי כל רועי צאן’ כדכתיב תמיד בכל המקומות, ולמה כתב לשון כזה “הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה”, אלא מפני שהוא לשון נופל על לשון דודאי רועי מקנה שלו לא היו אלא לעבודה זרה, כי העבודה זרה שהיה עובד היה במרעה מקנה וזה מענין עבודתם, והיו כל מעשיו ברועי מקנה לעבודה זרה, ולפיכך כתב לך “יושב אוהל ומקנה” לשון נופל על לשון, כי זה “המקנה” היה ‘מקנא’, והשתא אתי שפיר, ואין צריך לצאת חוץ מן הפירוש. וכן אמרו חכמים ז”ל (יבמות כד.) בכל התורה אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והכי נמי פשוטו קיים, אלא הדרש כמו שאמרנו לך. ודבר זה הוא שורש גדול ומפתח גדול להבין מדרשי חכמים שהם בנויים על פשט המאמר:

[8]  זוהר חלק א דף כד/ב –  אלא רזא דמלה כדין הוא, דקב”ה ברא עלמא וברייה באורייתא כמה דאוקמוה בראשית, דאתמר בה (משלי ח כב) יהו”ה קנני ראשית דרכו, ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא,

[9]  בראשית פרק ב – (ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:

[10] This can also explain the use of the two words in the Chazal כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

[11] Possibly the first three are אב”י of אבי”ע and this is the עשייה where our Avodah is. But there is a problem which is not insurmountable, that one of the three is from the time of Yehoshua.

[12]  ספר פרדס רמונים – שער יב פרק א – והיותר נכונה היא ספרים כי דברים הם ממש ספרים. וספרים הוא מתיחס אל ספר ספר וספור שהוא לשון נופל על הלשון כאשר נבאר

[13]  רש”י על במדבר פרק כא פסוק ו – וינשכו את העם – יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד (טעם עפר) ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים:

[14]  ילקוט שמעוני שמות – פרק יג – רמז רכו – דבר אחר כל שכן למה לא הביאן הקב”ה בפשוטה אלא אמר הקב”ה אם מכניס אני את ישראל בפשוטה מיד הם מחזיקין איש בשדהו ובכרמו ובטלין מן התורה. אלא הרי אני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיאכלו את המן ושותין מי באר והתורה נבללת בגופן, מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן שניה להם אוכלי תרומה

[15]  כלי יקר על במדבר פרק כא פסוק ה –  ע”כ שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שספר לה”ר בבוראו כי הלשון נופל על הלשון כי הנחש שחטא בלשון נופל על בעלי הלשון. והביט אל נחש הנחושת וחי, שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה:

[16]  ראש השנה פרק ג  – כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

[17] פסחים פרק ד – (ט) שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s