Parshas BeHaloscha – The Power of the Leviim

Download as Word

The beginning of this week’s Parsha continues the discussion of the various aspects of the Leviim. We are taught how Aharon is to consecrate them[1], and then the ages of the beginning and end of their service[2]. These two ideas are clearly interrelated, and I would like to try to clarify certain ideas.

HaShem commands that the Leviim begin the study of their Avodah at the age of twenty-five, actually begin working at the age of thirty; and are to retire at the age of fifty. Rashi learns from the added words in the Pasuk[3], that their retirement is only from the carrying of the Mishkan, but they continue to close the gates, accompany the Korbanos with song, and load the wagons. If there are gates to be closed, then obviously they also need to be opened. Why does Rashi specify closing the gates?

In a famous Mishnah in Pirkei Avos[4], we learn the strengths that a person acquires at each age. Forty is Binah, and fifty is Eitzah- counsel. Rabbenu Ovadiah from Bartenura writes[5] that this is learnt from the Leviim.  We learn this idea, from that then when they retire at the age of fifty, they are to advise the younger Leviim. What does he mean?

What is Eitzah? Etymologically, it is tied to the word Eitz, a tree. In the Zohar, the Mitzvoth are called עטין, Eitzos. As explained by Rav Tzadok[6], they are the ways by which to acquire the knowledge of the Torah. If we examine the concept of Eitz, there are three kinds of trees. There are those which HaShem commands, that we are to eat from all the trees of Gan Eden. Then there is the Eitz Ha’Daas which we are commanded to not eat from. And then there is the Eitz HaChaim.

I would like to posit the following idea. The Eitz HaDaas is the tree of knowledge of good and evil. As we learn, HaShem taught Moshe forty-nine sides of Mutar and Assur for each question[7]. Those are in the Eitz Ha’Daas, which are all the permutations. As the Ramban brings in the Hakdamah to his commentary on Chumash[8], there are fifty levels of Binah in the world. They were all aside from one given to Moshe. That means complete knowledge is fifty. Binah in this world reaches till only below fifty, till forty-nine. That is at forty a person begins to acquire Binah. That takes till forty-nine. At forty-nine, one has reached the maximum of Binah, and there is a need for a different level. The Eitz HaChaim is fifty. But since we cannot get the fiftieth level of Binah in this world, we need a different approach. That is Eitzah; the tree of life, the Eitz HaChaim. But what do you get?

The Likutei Yehudah brings a parable. There was once someone lost in a forest. There seemed to be many paths that lead out, but they were all dead ends, or worse lead deeper into the forest. As he wandered he espied an older man walking through the trees. He ran over and joyfully exclaimed, “You must know the way out!” The older man sadly shook his head, and responded. “I am also lost. But I can help you in the following way. I can show you the paths I have tried, and that are false and lead in the wrong direction. That will help you find the proper path.”

If Binah cannot teach us the proper path, since in this world it does not reach to fifty, then we need to use a different system. That is the system of the Torah, which even if we cannot get to the fiftieth level of Binah, we can use Eitzah.

The age of fifty which is Eitzah, is the age of closing the gates. A person of Eitzah cannot tell you what the path is. But he can say what he has tried and does not work. There are many paths out of the forest. Each person has their own. But there are also many paths that seem to lead out, and actually only lead deeper into the forest. The person of Eitzah can close the gates that seem to lead out, but actually only confuse, and help someone pick up their load. That is the closest we can come to the fiftieth level. That is the idea of the Levi at the age fifty of Eitzah, closing the gates. But what about the singing? That seems to be the main Avodah of the Leviim?

The Shem Mishmuel brings[9] from an early Sefer[10] the following fascinating idea. The main part of bringing a Korban Chatas was the Teshuva done by the owner of the Korban. If as the Cohen brought the Korban he felt that the person was not doing Teshuva, he signaled the Levi to raise the octave of his song, to bring the person to Teshuva. (Obviously, being a Cohen in the Bais HaMikdosh gave them this insight.) The power of song, can open gates to a person’s heart, and help him find the correct path.

In the various Sefarim[11], there is a correlation between the aspect of the Leviim representing Midas HaDin, and the idea of song being from Midas HaDin. The Leviim descend from Levi, who when faced with the brazen act of Shechem against his sister, takes his sword and destroys Shechem. Later, when Klal Yisroel worship the Eigel the Leviim again punish the sinners.

Song is also Din. Din is the ability to contain and constrain a force in the proper boundaries. Song requires boundaries. Symphony without boundary is cacophony. The Leviim can sing. But if the boundary is emphasized too much, it cannot soar. The Cohanim are the Midah of Chesed of expansion. Aharon lifts the Leviim up as he does the Tenufah, and takes their Din, and opens it to greater heights. This expansion of the Din, is the symphony between the Cohen and the Levi, to bring that sinner to Teshuva. This is the power of the Levi to open up the possible gates, but within the correct boundaries, to correct our Aveiros.

These were the Halachos taught as we began to travel to Eretz Yisroel. But the sins of Sefer BaMidbar became too great, and we are still on that journey, trying to find our way out of the forest.

[1]  במדבר פרק ח – (י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְדֹוָד וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם: (יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְדֹוָד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְדֹוָד: (יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַידֹוָד לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:

[2]  במדבר פרק ח – (כג) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: (כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד: (כו) וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:

[3]  רש”י על במדבר פרק ח פסוק כה – ולא יעבוד עוד – עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי כתרגומו:

[4]  אבות פרק ה  – בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּ

[5]  רע”ב על מסכת אבות פרק ה משנה כא  –  בן חמשים לעצה – שנאמר בלוים (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו’. ומהו השירות שיתן להם עצה:

[6]  דובר צדק – פרשת אחרי מות אות ד  – ועל זה הוא כל התרי”ג עטין להגיע להכרה וכל חכמת התורה

[7]  ספר מגלה עמוקות על ואתחנן – אופן רמו  –  נ’ שערי בינה טמא, אבל ותחסרהו מעט מאלהים, שלא נמסר למשה רק מ”ט טהור ומ”ט טמא, וזה מורים צ”ח של יצחק, שלא קיבל משה מסיני רק צ”ח

[8]  רמב”ן על בראשית פרק א פסוק א  – וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים

[9]  ספר שם משמואל חלק המועדים – שנת תרפ”א שמחת תורה – ונראה דהנה כתב בברית מנוחה שהכהן כשהי’ מרגיש בעבודת הקרבן שהבעלים עדיין לא עשו תשובה שלימה הי’ מרמז להלוי שבשירה שלו ילהיב לב הבעלים לתשובה. ובפשיטות אינו מובן שקרבן יחיד אינו טעון שירה. ומוכרח לומר שלאו בשירה של אותו הקרבן, אלא בשירת היום של קרבן ציבור מיירי, והשירה היתה מגביהה את לב ישראל ומחברת אותם לאביהם שבשמים, ואז ממילא מתעורר לבו לעשות תשובה. הא למה זה דומה לאיש חוטא למלך כשמקרבין אותו למלך בעוד אינו כדאי מחמת זה עצמו נכנע לבבו הערל. והנה מ”מ עדיין יש לחוש שמא ע”י הקירוב יגרום לו גיאות ועוד יגרע יותר. כיוצא בו האור שנברא ביום הראשון שנגנז שלא ישתמשו בו הרשעים, וכמו שדברנו בזה הרבה פעמים שזה האור הוא אהבה רבה שהרשעים לא יקחו אותו לאהבה חיצונית, וכענין זה יש חשש בהשירה. ונראה שזה מתוקן מחמת שהלויים הם המשוררים שלויים הם מדת הדין מדת הצמצום, שהיתה במדה ובמשקל, שלא תגרום ח”ו דברים שאינם ראוי

[10]  ספר ברית מנוחה – הדרך השניה – ואם הקרבן היה של איש רשע והיה דומה לצדיק והיה עושה חטאתיו בסתר ולא היה מביא קרבן על אלו החטאות אז העשן לא היה עולה כי אם בעקלקלות והיה אומר הכהן ללוי הרף ידך מן השיר

[11]  ספר נתיבות עולם ב – נתיב הליצנות – פרק א – וזה מפני כי השיר מיוחס למדת הדין שהרי הלוים היו משוררים דוקא, וכאשר משורר ואין ראוי לו השירה פוגע בו מדת הדין,


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )


Connecting to %s