Parshas Emor – The Son of Shlomis bas Divri

Download as Word

The incident of the son of the Egyptian overseer and the Jewish woman, Shlomis bas Divri, who curses and is then executed, is the finale of our Parsha. What exactly took place? From the Pesukim[1] we see that there is an argument or fight in the camp between two people, the loser pronounces the name of HaShem, and is brought before Moshe for judgement. What took place, when did this happen, and why is this relevant here?

Rashi[2] explains that the beginning of the argument is the desire of this son to be part of his mother’s Shevet and camp. But since it is based on the father’s Shevet, his father was an Egyptian, so the Halacha was that he did not have a camp to be in. This therefore places this event at the time of the division of the camps, when it was established that each Shevet would be in its unique place[3]. This division is not just for convenience, but a Mitzvah. Even though it is not counted since it is only for the generation of Moshe, it is still a Mitzvah. What is it meant to represent?

The Midrash says[4] that when Klal Yisroel at Matan Torah saw the Malachim surrounding HaShem, they desired the same arrangement. The Sefas Emes brings[5] that the arrangement of the camp was a parallel to the name of HaShem. In the simplest level, the four main camps on the four sides, were the four letters of HaShem’s name. And each subsequent division was a more granular aspect of the Name of HaShem. So every part of Klal Yisroel being in its correct place was creating a complete name of HaShem.

But just as a Name missing letters is invalid, so too extra letters also invalidate it. Therefore, his attempt to encamp among Klal Yisroel, is not accepted. He is not part of the descendants of Yakov, and he is not part of that Name. That seems incorrect to the Geirim who followed the Jews out of Egypt? But there is a Halacha[6] that the letters that are attached after the name of HaShem also have Kedusha and cannot be erased. If we can continue the idea, the Geirim are the letters that follow the Kedusha of the name of HaShem and cannot be erased[7].  But if they try to be in the middle then they disturb the Kedusha, and are evicted.

This son of Shlomis desires to be a part of the camp- Name. But he cannot, and therefore he leaves the court of Moshe, and pronounces the name of HaShem and curses it. The word for curse in Lashon HaKodesh is “Kallel”, to make something “Kal” – light. Honor which is the opposite is Kavod, that something is heavy and has substance. A person who has a place has Kavod. Someone with no place is flung from place to place and is lightweight. He felt that he was being made to lose his Kavod, and therefore retaliated by trying to make light the whole purpose of the camp, the name of HaShem. He tried to remove its Kavod, by Klalah.

This name of HaShem he had learnt at Har Sinai. One could suppose that the revelation of the Malachim in their camp, was part of the way to learn the name of HaShem. But he took this name and misused it.

The Ba’al HaTurim says[8] that the beginning of the next Parsha, Behar, where we learn the Halachos of Shemitah, is also connected to this incident. The Gemarra in Kidushin[9] teaches that the Name is only taught once a Shemitah. Since he abused this name, Shemitah is immediately following his sin. R Tzadok explains at length[10], but the gist of his idea is that we are being taught the proper way to say the Name. Only in the holiness of the Shabbos of Shemitah, can the Name of HaShem be pronounced. Shemitah is paradoxical. We seem to be the most dependent on chance, since we are expending no effort. But since we are depending on HaShem, there is no greater permanence. But the son of Shlomis desired a mistaken permanence in the camp, misused the name of HaShem and was punished.

Rashi teaches that there is another reason why he mocked. He learnt the Halacha that the Lechem HaPanim is only replaced on Shabbos, and mocked it. “Is it the way of a King to eat cold bread nine days old!” In general, the desire in learning Torah is to minimize disagreement and show how the different explanations harmonize, so I would like to propose a way that these different explanations complement each other.

The original source for the bread remaining warm for such a long period of time is not in the Mishkan. We find that this miracle also takes place in the tent of the Imahot, specifically by Sarah and Rivkah, which is the forerunner of the Mishkan[11].

Sarah is the antithesis of Shlomis. Chazal teach us that it is in the merit of Sarah rejecting the advances of Pharaoh, all the Jewish women remained holy in Egypt[12]. The only one who broke this barrier was Shlomis. As Rashi writes she went from person to person saying Shalom[13]. [The Halachos of the proper Kavod HaBriyos in our time is not in our purview.] The Zohar HaKadosh reveals a tremendous secret[14]. When the Jews leave Egypt, this fallacy that the children were actually from the Egyptians was rampant. In the Torah there is a process to clarify the suspicion of such claims. It is the Sotah. One takes a bitter water, dissolves in it the name of HaShem, and then those under suspicion drink it. If they survive not only is their name cleared, but they merit worthy offspring. HaShem did this en masse and when the Jewish people survived this was a proof of their purity. The water of Marah was bitter, and the tree that was thrown in was the tree of the Eitz HaChayim, which is the name of HaShem. Marah is the process of Sotah.

Shalom is the name of HaShem. As we learn by Boaz, it is a Mitzvah to greet someone with Shalom, since you are blessing them with the name of HaShem. Shlomis misused this to greet everyone with Shalom. Even though we learn that that the ability to speak words of Torah was in Galus in Egypt, she thought she could[15]. Therefore, she was punished by her child being from an Egyptian, even if she technically did nothing wrong and was a victim[16]. She is the one non-Sarah in Klal Yisroel. Thus, the child from that union cannot understand the miracle of the holy home of Sarah.

The son of Shlomis thought that he and his mother were part of the purity of Sarah. They survived the drinking of the bitter waters, and were therefore pure. Therefore, he deserves a place in the camp. When he is told that he cannot, he curses the name of HaShem, which was the proof of that purity. He then mocks the source of pure Jewish motherhood- Sarah. He expands his mother’s misuse of the name of HaShem, to even greater proportions.

Something connected to the source never grows old. Sarah was connected to the name of HaShem which is the source of the world, and everything connected to her remained alive. So the bread remains warm. So too in the Mishkan, which is called “The Place of Life”[17]. But when he is refused a place in the camp, hethought that there was a disconnect between the name of HaSehm and himself. He did not understand that the misuse of the name of HaShem, both by his mother, and by his desire to be part of the camp, was causing it. He mocked the name of HaShem and could not understand the ongoing warmth of the Lechem HaPanim. That is what he mocked. And that is his punishment.

[1]  ויקרא פרק כד – (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: (יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:

(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי יְדֹוָד:

[2]  רש”י על ויקרא פרק כד פסוק י – ויצא בן אשה ישראלית – (ת”כ) מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך לכאן אמר להם מבני דן אני אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף:

[3] עיין גור אריה בפרשה שיש להתיישב בדבר.

[4]  מדרש רבה במדבר פרשה ב פסקה ג  –  ד”א הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב”ה על הר סיני ירדו עמו כ”ב רבבות של מלאכים שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר ה) דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר (שם ב) הביאני אל בית היין זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין (משלי ט) ושתו ביין מסכתי הוי אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה אמרו אילולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר נרננה בישועתך וגו’ אמר להם הקב”ה מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תהלים כ) ימלא ה’ כל משאלותיך מיד הודיע הקב”ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו:

[5]  שפת אמת ספר במדבר – פרשת במדבר – שנת [תרל”ה]  – ולאשר כי בנ”י נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם כי הם היפוך האומות שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובנ”י רוצים לבטל עצמם להקב”ה. לכן עשה השי”ת רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים. [וע”ד הרמז באותות הם אותיות הוי’ ית’ שע”ז רמז הד’ דגלים כמ”ש בספרים הקדושים]

[6]  שו”ע יורה דעה – סימן רעו  – (ט) אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כנון ך’ של אלהיך וכ”ם של אלהיכם.

[7] עיין אמרי נועם של זידיקוב שמות אות י”ז שיש משמעות כזה.

[8] בעל הטורים על ויקרא פרק כה פסוק א – בהר סיני – סמך מקלל לבהר סיני לפי שבסיני שמעו לא תשא ונזדעזע כל העולם, וזה שמע ולא נזהר. ועוד כדאיתא בקידושין (עא, א) שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידים פעם אחת בשבוע, לכך סמך לו שמיטה:

[9]  קידושין דף עא/א  –  אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע

[10]  ספר פרי צדיק פרשת בהר – אות ז – בעל הטורים (ר”פ) סמך מקלל לבהר סיני כו’ כדאיתא (בקידושין) שם בן ד’ אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע לכך סמך לו שמיטה. וצריך להבין הא מלשון הגמרא (שם ע”א.) משמע פעם אחת בז’ שנים ולאו דוקא בשנת השמיטה. ואיזו שייכות הוא לשמיטה.…אך בתורת כהנים דרש על מה שנאמר שבת לה’ אשמיטה כמו שנאמר בשבת בראשית וכבר אמרנו דשבת בזמן כמו מקדש בעולם. ובבית המקדש הותר לגלות ולהגות השם באותיותיו כהן גדול בקודש קדשים. וכל הכהנים בברכת כהנים, אך יקשה לפי זה מאי אולמיה שמיטה משבת הא בשבת גם כן לא הותר להגות שם באותיותיו ושמיטה נלמד רק משבת בראשית ואיך יפה כחו ממלמד, … ובבית המקדש לא כתיב לעלם דשם הותר לכהן גדול בקודש הקדשים וכן לכהנים בברכת כהנים להזכיר את השם באותיותיו, ובר’ ישמעאל כהן גדול איתא בגמרא (ברכות ז ע”ב) וראיתי את אכתריאל וכו’ שם של כתר. ושמיטה שכל שנת השמיטה שבת לה’ כמו שבת בראשית מעין עולם הבא, השבתות שבשנת השמיטה כעולם הבא כאלף השביעי והותר לגלות שם המפורש, וזה שאמרו שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע, היינו בשבתות שבשנת השמיטה ופעם אחת, היינו זמן אחד, …ולכן סובר דלא הותר לגלות רק פעם אחת בשבוע זמן א’ והיינו בשבתות שבשנת השמיטה, וזה שכתב הבעל הטודרים דנסמך שמיטה למקלל דכתיב ויקוב גו’ דאז מגלין אותו לתלמידיהם וכאמור:

[11]  רש”י בראשית פרק כד פסוק סז – האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע”ש לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו (ב”ר):

[12]  מדרש רבה ויקרא פרשה לב פסקה ה – ר’ הונא בשם ר’ חייא בר אבא אמר שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים

[13]  רש”י ויקרא פרק כד פסוק יא – ושם אמו שלומית בת דברי – שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה:  שלמית – דהות פטפטה שלם עלך שלם עלך שלם עליכון מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:

[14]  זוהר חלק ג דף קכד/ב  – רבי אלעזר פתח ואמר, (שמות טו כג) ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, הא אוקמוה, אמר, תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במלין דאורייתא, הכא אית לאסתכלא, אמאי כתיב הכא, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו: אבל ודאי רזא דמלה, דהכא על מייא הוה, בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מנייהו, והוו כמה בישראל דחשדין לאנתתייהו בדא, עד דקודשא בריך הוא מטא לון להאי אתר, ובעא למבדק לון: מה כתיב, ויבאו מרתה וגו’, ויצעק אל יהו”ה וגו’, אמר קודשא בריך הוא למשה, משה, מה את בעי, הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא, ואנא בעינא למבדק הכא נשיהון דישראל, כתוב שמא קדישא ורמי למייא, ויבדקון כלהון נשי וגוברין, ולא ישתאר לעז על בני, ועד דיבדקון כלהו הכא, לא אשרי שמי עלייהו: מיד ויורהו יהו”ה עץ וישלך אל המים, דא שמא קדישא, ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל, כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו: ואי תימא נשיהון דישראל יאות, אינון אמאי, אלא אוף אינון בעיין, דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי: ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי, כל אינון שנין דהוו בינייהו, וכלהו נפקו גוברין ונוקבין זכאין, ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין,

[15] הדיבור היה בגלותא.

[16]  שם משמואל פרשת אמור – שנת תרע”ה  –  ושלומית בת דברי שהיא בעצמה היתה גורמת ושמה מוכיח עלי’ כברש”י בודאי לא זכתה לשמירה, והחרפה עלי’ תסוב ונקראת זונה כלשון רש”י ובמדרש אחת היא ופרסמה הכתוב שהיא לבדה היתה זונה, והרשע הזה לאגנא על אמי’ לייט, ואמר שלאו משום שהיא אשמה בזה כלל: והנה נראה שזהו טעם השוגגין שצריכין כפרה דאלמלי הי’ הדבר נתעב בעיניהם עד התכלית הי’ נתקיים בהם (שמ”א ב’ ט’) רגלי חסידיו ישמור ולא הי’ בא חטא על ידם. וכעין ששמעתי בשם אדומו”ר הרי”ם זצללה”ה מגור בענין שמירה מתולעים בימי הקיץ ששכיחים תולעים, ואמר אם אדם נגמר בדעתו שמוטב שיחנק באכילתו מלבלוע אחת מהתולעים בטח לא תבוא תולעת לתוך פיו, עכ”ד, ועי”ז כל השוגגין צריכין כפרה:

[17] ציון בית חיינו

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s