Parshas Tzav – Moshe’s White Chaluk

Download as Word

The end of this week’s Parsha is about the investment of Aharon and his sons into the Kehuna. It was a process made up of two parts. There were the first seven days of Miluim, Moshe did the all the Avoda, but not Aharon and his sons since they were not yet Kohanim. On the eighth day, Aharon joined in the Avoda. The question that is raised in Chazal, is what did Moshe wear as his Priestly Clothes? He was not a Cohen so he could not wear the actual clothes of the Cohanim, but there must have been something unique to perform the Avoda? The Gemarra says[1] that he wore a white cloak with no ‘Imra’. Rashi brings it in this week’s Parsha[2]. I would like to try to clarify what this was, and what its significance was.

The Maharal of Prague discusses this in two places, in the Gur Aryeh on Chumash[3], and in his Sefer Gevuros HaShem[4], which is his discourse on the Exodus. In each places he references the other, and says that even though they sound different, actually they are one idea. Since it is discussed in his Sefer about Yetziat Mitzrayim, it is obvious to tie this into the upcoming Pesach.

The Maharal begins with trying to understand what was so unique about Moshe. He explains that Moshe was the most perfect human being that ever lived, born with the least amount of physical barrier between him and HaShem. If so, why was Moshe born without clear speech? That seems to be the hallmark of a person, the ability to speak, so why was Moshe lacking this?

There is a Gemarra in Nidah that discusses the process of gestation and birth of a child. As the child develops he studies Torah with a Malach. The final step as the child is born, is described that the angel slaps the child across the mouth and all the Torah they learnt is forgotten. Explains the Maharal, that as great as the power of speech is, it is still a physical act of bringing thought into the physical world. Therefore, when a child becomes able to speak as he is born, that itself is the ‘slap’, and that causes the forgetting of the spiritual Torah in the physical world. The goal is to reconnect the physical person to the spiritual Torah that was once his. That slap is what allows a person to physically speak. Moshe who is born on such a high spiritual level, never receives that slap, and therefore cannot speak. Moshe is only able to speak once he receives the Torah from HaShem, and immediately speaks words of spirituality.

The Maharal explains that is the meaning of the white cloak. White represents the complete intellect, which is pure and untouched by the connection to the physical world, with all its various shadings and gradations. And this also why it does not have an “Imra”. The Maharal explains that is the seam at the end of the clothing that is sewn to the size of the person wearing it. This cloak had no defined end. The word “Imra” is from the word to speak, but says the Maharal, it is more than a hint since it is the same word. The completion of man as we said before, is the ability to speak. But that is also a lowering of the intellect into the physical realm of speech. Moshe’s priestly cloak did not end in a defined way and was incomplete, just as Moshe in the context of the physical world was incomplete, since he could speak. That was not a shortfall of Moshe, but a result of his connection with intellect.

The Maharal brings a Midrash to prove this. The Midrash describes the destruction of the Bais HaMikdash as HaShem ripping the seam of his cloak. HaShem’s connection to the world is described as a cloak with a seam, which is the Bais HaMikdash, which the completion of HaShem’s connection to the world. When that is destroyed, the seam is ripped, HaShem’s interaction with the world below is destroyed. This is also described as that HaShem ‘cirumscribed Himself’ and dwelt in Bais HaMikdosh. When it is destroyed, He is no longer ‘limited’ in the Bais HaMikdosh.

This is the exact opposite of Bigdei Kehunah. They must be made exactly to the measurement of the Cohen. That is why all seven days of Miluim when Moshe did the Avodah the Shechinah did not come down, since he could not do that. On the eighth day when Aharon does the Avodah, who is wearing a cloak that does have a seam and is to his size, then the Shechina comes down.

One can add to this that Moshe receives his prophecy from HaShem from above the Aron. That is a place without dimension as described in the Gemarra. Moshe then takes that prophecy and transmits it to the people. But he remains in that place of being beyond measurement.

That could also be what is meant that the house of Amram and Yocheved was filled with light when Moshe was born. The Gemarra in Nidah says that every fetus while it studies Torah has a candle above its head with which it can see from one end of the world to the other. That is a light without dimension. When the child is born that light is extinguished because it enters into a world of dimension. But Moshe retains that light, and that is the illumination that emanates from him after Matan Torah, through which he teaches Torah to Klal Yisroel.

Even though we did not receive the level of Moshe, at Matan Torah we received a taste of it. But that could only happen after Yetzias Mitzrayim. The Zohar says, “In Mitzrayim, speech was in exile.” Moshe redeemed speech, and the Yom Tov is “Peh Sach”; the mouth can speak. We see this in the Hallel that was said by the original Korban Pesach, and by Az Yashir. And that returns us to our beginning. ‘Az’ is spelled Aleph and Zayin. The one above the seven, the same as the Miluim. To reach to that level of speech that has no boundary and is above what Yechezkel the Navi saw at the Merkavah. Then we are truly out of the Galus of Egypt.

So Moshe serving in the Bais HaMikdash in a white garment without a seam, is the culmination of the Geulah, as we observe Shabbas HaGadol and the days leading up to Pesach on Parshas Tzav.

[1]  מסכת תענית דף יא/ב – במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים לא הוה בידיה אזל ושאיל בי מדרשא אמרו ליה …במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן רב כהנא מתני בחלוק לבן שאין לו אימרא

[2]  רש”י על ויקרא פרק ח פסוק כח -ויקטר המזבחה – משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן:

[3]  ספר גור אריה על ויקרא פרק ח פסוק כח  – בגדים (ה)ראוי לכהן, ולפיכך אמר שהיה עובד בחלוק לבן:

וזהו למעלת משה, כי תמצא כי כהן גדול ביום הכפורים היה משמש לפני ולפנים בבגדי לבן בלבד, נמצא כי בגדי לבן הוא מעלה גדולה. ואף על גב דכהן הדיוט משמש בבגדי לבן, חילוק יש, כי בגדי לבן לכהן הדיוט הוא מפני דהוא משותף לכל הכהנים, אבל בגדי לבן של כהן גדול היו מיוחדים לו, ואסורים לכהן הדיוט להשתמש בו (יומא ס.), ואפילו לשנה אחרת פסולים, שיורה שהם מיוחדים לו. ולא עוד, אלא שמיוחדים לו בזה הפעם בלבד (רש”י להלן טז, כג) , ולפיכך הוא מעלה גדולה לכהן גדול להשתמש בו. וכן במשה, היה משמש בחלוק לבן מיוחד לו. וכן אמרו בגמרא (תענית יא ע”ב) שהיה משמש בחלוק לבן שאין בו אמרא, והוא חלוק לבן מיוחד למשה, מורה על מעלת משה. כי היה לו מעלה שהוא כמו שכל פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך היה משמש בחלוק לבן שאין לו אמרא, כי הלבנות מורה על הפשיטות, כי כל הגוונים הם צבע, חוץ מן הלבנות שאינו צבע, ולפיכך הוא מורה פשיטות. ומה שאין לו אמרא הוא מורה פשיטות גם כן, כי כפל האמרא בסוף הבגד אינו פשיטות, אבל בלא אמרא הוא פשוט. וראוי היה למשה רבנו עליו השלום למעלתו – שהיה כמו שכל פשוט כאשר ידוע ממעלת משה – שיהיה מדו חלוק לבן שאין לו אמרא, רק פשוט לגמרי, ואם היה לו אמרא לא היה פשוט מדו, ומדתו של משה שהוא פשוט, כי הוא שכל פשוט, ולכך היה משמש בחלוק לבן שאין לו אמרא. ובספר גבורות ה’ (פרק כח) פרשנו גם כן פירוש, והרואה יחשוב שהוא פירוש אחר, ואינו רק פירוש אחד למבין:

[4]  ספר גבורות השם – פרק כח – ויאמר משה אל ה’ בי ה’ לא איש דברים אנכי וגו’. יש להקשות משה שהיה לו כל המעלות ואף שלימות הגוף היה לו כמו שאמרו על קומתו ובכל דבר איך היה זה שלא היה איש דברים והוא נחשב מן השלימות. דע כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ועין שפעולתם במנוחה. וזה ענין שכלי כי הגשמי פועל בתנועה, ולכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי. ואם קשה מה שיתבאר לקמן אצל פה להם ולא ידברו, ששם משמע כי הפה הוא עיקר האדם, אין דבר זה קשיא למבין, כי הדבור בעצמו אין ספק כיון שהוא על ידי תנועה הוא פועל גשמי, אבל הוא על ידי שכל שיודע לצרף הדבור, כמו שהבאנו ראיה מן התינוק שיש לו הכלים שהם מחתכים הלשון ואין לו הדבור, יחסר לו צרוף הלשון, ולא היה למשה חסר אלא חתוך הדבור והוא בודאי פעל גשמי. וכאשר תבין זה תבין גם כן מה שאמרו רז”ל בפרק המפלת (נדה ל’ ע”ב) כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. למה אמרו סטרו על פיו, כי הוא זה אשר אמרנו לך, כי הפה שנעשה בו אדם חי מדבר גשמי הוא משכח ממנו כל התורה. ופירוש זה כי האדם מתחבר בו הנשמה אל החומר, ובעבור שאין הנשמה השכלית מחובר בו בחומר, דהיינו בעוד שלא יצא לאויר העולם, אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמר בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי, וזה שמשכח כל התורה שאינו שכלי לגמרי. וכן תרגם אונקלס (בראשית ב’) ויהי האדם לנפש חיה והוה לרוח חיה ממללא. כי האדם צורתו חבור הנשמה השכלית והגוף ביחד, ודבר זה הוא עצמו כח המדבר שהוא נשמה עם הגוף כמו שיתבאר, וכח המדבר הוא גמר צורתו, וכל זמן שהוא בבטן אמו אין לו רוח ממללא עד שהוא יוצא לאויר העולם. והכאה הזאת שהוא מכה על פיו, רצה לומר גמר צורתו, ונקרא זה הכאה על פיו, כי כן גמר צורה של כלי נקרא מכה בפטיש המכה על הכלי בגמר מעשה זהו גמר מלאכתו, כן גמר צורתו שהוא חי מדבר הוא נעשה על ידי גמר פיו ששם כח הדברי, והגמר היא הכאה ושם נגמר ונעשה האדם מורכב מן הנשמה השכלית וגוף. וזה כי פועל הדבור על ידי גוף, ואי אפשר זה בלא נשמה שכלית כמו שאמ’ למעלה כי התינוק שאין לו שכל אינו מדבר וכן הבהמה יש לה כלי הדבור ואין בה דבור כי הבהמה אין לה נשמה שכלית. ובא לומר כי גמר צורתו של אדם שזהו גמר מלאכתו, נעשה בגמר פיו שבו כח הדברי, ולכך קאמר משכח ממנו כל התורה כולה, שהיה קודם חבור הנשמה השכלית בגוף למד כל התורה והיה שורה בטובה כל זמן שלא היה חבור לו אל הגוף הגשמי. וכאשר משה היה נבדל במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי כי אם אל מעלה הנבדלת, היה חסר גמר פטיש זה, ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה ותחסרהו מעט מאלהים לכך היה חסר לו דבר זה, והבן זה כי הוא דבר ברור. ואמרו חכמים (עי’ פסחים צ”ט ע”א) מרבה דברים מרבה שטות, כי הדבור פעל גשמי, כי ברוב דברים ירחק מן השכל. והנה התבאר לך מה שלא היה משה בעל פה ולשון. ורמזו דבר זה בענין נעלם, כהא דאיתא בפרק קמא דתענית (י”א. ע”ב) במה שמש משה בימי המלואים רב כהנא מתני בחלק לבן שאין לו אמרא. רמז על שלימות הנבדל השכלי בחלק לבן ולא היה לו אמרא וראוי היה לשמש בזה, ודבר זה הוא מדתו חלק לבן שאין לו אמרא, שלא היה בעל אמירה, רק היה לו חלק לבן המורה על השכל שהוא לבן וצח. ואין אני אומר כי מה שלא היה לו אמרא רמז בלבד מה שיקרא שפת הבגד גם כן אמרא כמו הדבור, אבל יש לך לדעת כי נקרא שפת הבגד אמרא, כי הדבור הוא גמר צורת האדם וסופו כמו שהתבאר, וכן האמרא הוא תכלית וסוף צורת הבגד שהוא מדת האדם, ולפיכך ראוי למשה לשמש בחלק לבן שאין לו אמרא, שהבגד הזה מתיחס לו וראוי לו במה שמשה היה חסר הגמר שבו נעשה אדם גשמי, ובגד זה חסר הגמר גם כן. ותדע כי האמרא של בגד והדבור ענין אחד, שדרשו במדרש (איכה פר’ ב’) בצע אמרתו בצע פורפירא דיליה, הרי שהם מפרשים בצע אמרתו שהוא לשון דבור בצע פורפירא דיליה בגד שיש לו אמרא והדברים ידועים למשכילים והבן. ובספר גור אריה בפרשת צו תמצא פירוש אחר אך כי הם קרובים ודבר אחד למבין עיין שם:

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s