Parshas Vayakhel Pekudei – The Gathering of Klal Yisroel

Download as word

The end of Sefer Shemos presents a difficulty in the sequence of the various Parshiyos. The most obvious of all these problems is the seeming repetition of the construction of the Mishkan. The construction is first described in Terumah and Tezaveh. We then learn Ki Tisa, which includes the sin of the Eigel, and separates between that and Vayakhel and Pekudei, where the actual construction is taught. It would seem to suffice to just say that, “Bnei Yisroel did as HaShem commanded Moshe”. Why is the entire construction repeated? And why is it separated by the sin if the Eigel in between?

As I wrote about Purim, the concept of Geirim is a recurring theme in the history of Klal Yisroel. We actually begin from a Ger, as Avrohom Avinu is called[1] “The Foundation of Converts”. The Rambam writes[2] that all the Avos taught everyone who desired the knowledge of HaShem. Chazal teach us that, “Klal Yisroel only went into exile to collect Geirim.” Therefore, when we leave Egypt, and a large group of people desire to come, it is only natural that Moshe will accept them[3]. This is what is called the Eirav Rav. There are various opinions how many there were, but the minimum is one million two hundred thousand. But we find here that even though Moshe wants to accept them, HaShem disagrees.

They remain a part of Klal Yisroel as we cross the Yam Suf, travel though the desert counting Sefira, and through Matan Torah. But when Moshe seems to not return on time, they revert to their ways of Avoda Zara, fabricate the Eigel, and lead Klal Yisroel to worship it; or at least condone the worship of it. As a result, Moshe is told, “Go down from Har Sinai because your nation sinned.” Rashi says that HaShem is telling Moshe this is your responsibility because you accepted the Eirev Rav. They cause the breaking of the Luchos, and we receive the second Luchos on a lower level. When this takes place, the Eirev Rav lose their status as Geirim who are fulfilling their and our purpose, and become a burden on the spiritual state of Klal Yisroel.

The Zohar explains that this is the change from Terumah and Tezaveh to Vayakhel Pekudei[4]. Originally Moshe allowed the Eirav Rav to participate in the construction of the Mishkan. That is the potential Mishkan of Terumah and Tezaveh. But after they precipitated the Eigel they lost that opportunity. Therefore, in Vayakhel Moshe gathers only the “Adas Bnei Yisroel”. Now that they showed they could not be a part of Matan Torah, they could also not be part of the Mishkan. They break up the unity of Klal Yisroel.

This is hinted at very subtly in the Torah[5]. In the list of materials donated to the Mishkan in Terumah, some are listed individually. There is no Vav connecting them. In Vayekhel they are a unit, with the Vav connecting them. A unified people has two aspects. The simpler one is that they are one unit. The deeper one, is that nothing extraneous is a part of that group. The first list of material for the Mishkan, because it could have been donated also by the Eirav Rav is lacking in unity, so there is no Vav. Once they have been removed from the group, then the Vav can join all the materials to build a Mishkan.

The Parsha begins with the idea of Shabbos. That is the covenant between HaShem and the Jewish people. To construct an everlasting Mishkan, it needs to be an exclusive connection between us and HaShem. The Sfas Emes explains[6] that the Na’aseh of Na’aseh V’Nishma was taken from the nations. Action is the eprovince of Eisav. But Nishma is the voice of Yakov. We thought in the first Luchos, we had received the concept of Na’aseh completely, but it was not yet done correctly. Shabbos is a time when we abrogate our actions to HaShem, so it is in some way, a connection to even Na’aseh[7].

This same process repeats itself in both the Batei Mikdosh[8]. Reading the Pesukim in Melachim and Divrei HaYamim that describe the construction of the first Bais HaMikdash, we see that Shlomo invites kings and workers from various nations to provide material and help in its building. Shlomo is sure that what he is doing is correct. And he is, if it had worked out correctly. But because he became too intimately involved with the other nations, especially when he married the daughter of Pharaoh, the seeds of destruction are planted. The Gemarra says[9], that the day Shlomo marrued her, the angel Gavriel came and planted a reed in the swamp and around that coalesced the city of Rome, which ultimately sends us into the longest exile.

The foundation of the second Bais HaMikdosh is laid by Koresh, the emperor of Madai. And even when the other nations surrounding Ezra desire to help build the Bais HaMikdosh, he rejects them; that is not enough, and the second Bais HaMikdosh is destroyed.

The second Mishkan is only from the donations and work of Klal Yisroel. That is why it is never destroyed. It is only put in Genizah, stored away. In a conceptual sense, one can say that as return to travel through the desert, we carry the indestructible Mishkon with us. It is the place of Kedusha that is meant to be portable. And even though we do not actually physically have it, it accompanies us, since it was created purely from the correct materials.

How do we balance these two ideas? Are Geirim the culmination of our purpose in this world, or are they a distraction and lack of unity? Even Moshe and Shlomo wrestle this issue. But in some way it is bound up with the ultimate redemption and final Geulah.

[1]  סוכה דף מט/ב – אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים

[2]  רמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק א – כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם

[3]  שער הפסוקים – פרשת שמות – ענין גלות מצרים, צריכים אנו לבארו במקום הזה, ובו יתבארו פסוקים רבים מפוזרים מזה ומזה. כבר נתבאר בפרשת ראה, במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות מה עניינם. ואמרנו, כי אדה”ר היה כולל כל הנשמות, והיה כולל כל העולמות. וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות, הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ”ש חז”ל במ”ר, למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו’, והבן זה היטב:

גם נתבאר שם ענין גלות מצרים, כי אז רוב הנשמות ההם, או כולם, שם היו מעורבות בין הקליפות, הנקראים מצרים. ואמנם ענין בחי’ הנשמות ההם בפרטות, מי היו, נתבאר בדרוש פסח ויציאת מצרים וע”ש:

[4]  זוהר חלק ב דף קצז/א -ויקהל משה וגו’, אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא, אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר, ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב, בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא, כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו, הדא הוא דכתיב ויקהל משה וגו’.

[5]  כתבי הרמ”ע מפאנו – מאמר מאה קשיטה – סימן כו – והנה דקדקנו בסמוך כי בפרשת יתרו כתיב שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים כלם בלא וא”ו החבור חוץ משרי עשרות אבל במשנה תורה באו כלם בוא”ו בסוד אות אמת מדתו של משה כי פיו המדבר באזני כל ישראל. וכן בפ’ ויקהל בנדבת המשכן באו ווין רבים שאינם בפ’ תרומה וכלם בנדבת הנשיאים שמן ובשמים ואבני האפוד כי הנה משה קבל ערב רב מדעתו ועכ”ז לכבודו אמר רחמנא מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי אך ערב רב סרחו בעגל

[6]  שפת אמת שמות – פרשת שקלים – שנת [תר”ס] – וכן הענין בפסוק ויקהל משה שכתב בזוה”ק שהבדילם מן הערב רב. ולכן הקדים להם מצות השבת. כי שבת מבדיל בין בני ישראל כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. והנה קודם החטא היו נבדלים לגמרי גם בבחי’ עשי’. ואחר החטא כתיב כי פרוע הוא. ואיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. כי השמיעה מיוחד לעולם רק לבנ”י כמ”ש שמע ישראל. וכתיב שמעה עמי ואדברה. כי בחינת השמיעה מיוחד רק לבני ישראל. ולזה זכו בשמיעת עשרת הדיברות כדכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו’ והייתם לי סגולה כו’ להיות נבדל מכל העמים. ולכן אמרו משמיעין על השקלים.

[7]  ספר תולדות יעקב יוסף פרשת נשא – אות יג – (שייך מע”ל) מה ענין אזהרת שבת למלאכת המשכן, ונ”ל דכ’ בזוהר פרשת ויקהל (רג ע”א), משה כניש לן למימר שבת לון דבקדמיתא לא נטרו ערב רב, כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל אמרו מלה דא אתמנע מינן, מיד ויקהל העם על אהרן וכו’, ואתמשכו סגיאין אבתריהן, לבתר דמיתו, כניש משה בני ישראל בלחוד ויהב לון שבת וכו’ יעו”ש:

[8]  ספר הליקוטים – ספר תהלים – פרק סח – ובזה יובן ג”כ, שבבנין בית המקדש לא נתן שלמה עבד מישראל לבני”ן ב”ה, אלא ע”י גוים שגיירם, ולכן בעונות נחרב. ומצינו זה בהפך מה שעשה משה אדונינו בענין המשכן, שלא קבל נדבה מערב רב כי אם מישראל לבד, כי ערב רב מחוץ למחנה מושבם, וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל דווקא. ובהיות שבנה שלמה הקדושה ע”י גרים זרים, וגייר ג”כ בת פרעה, לכן נעשה לו מדה נגד מדה, בהיות שבא ג”כ מלאך קדוש שהוא גבריא”ל באותו עון, ונעץ זה הקנה ונבנת העיר הטמאה עליה, ונתמלאת צור ונחרבה ירושלם. ועד שירחם השי”ת ויעביר רוח הטומאה מן הארץ, אנו בגלות הזה, ובית המקדש חרב, דכתיב אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ובע”ה לעתיד, ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, כי הגדיל ה’ לעשות עמנו בשוב ה’ את שבותנו אמן:

[9]  ספר הליקוטים – ספר תהלים – פרק סח – גער חית קנה עדת אבירים. ארז”ל. גער בחיה זו, שכל מעשיה נכתבים בקנה. וזה הפסוק יובן, במ”ש רז”ל כי בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליה שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי. זה המאמר ע”ד הפשט כולו מקשה, כי למה היה זה ע”י גבריאל מלאך קדוש, ולמה נעץ קנה ולא ד”א ממיני העצים, ומהו השירטון, והיך נבנית רומי עליו תוך הים על השירטון שהעלה הקנה. אמנם דע, כי ע”י חטא אד”הר תבין זה הענין. והוא, כי עיקר חטא אדה”ר היה, שרצה להקריב אליו כל תערובת חמץ ערב רב ושבעים אומות, ודוגמת זה היה ג”כ חטא מרע”ה בהקריבו ערב רב, והם השחיתו התעיבו עול בעשותם העגל. ועדיין אנו בגלות הארוך הזה, כי לא יבא גואל ויגאלנו עד שנטהר ונתברר מהם. וגם בזה היה חטא שלמה המלך ע”ה, ברצותו להקריב גרים, ואז תבאנה שתים נשים זונות, ולא מקדמת דנא בימי יהושע בשלוח שנים אנשים המרגלים חרש לאמר, ונמתקו להיות זכרים, והנקבות דינם יותר קשה לבא לידי מיתוק, ובאו בימי שלמה. ובהיות שנשא את בת פרעה, ונתבטל התמיד של שחר עד ד’ שעות, ובאת אמו ויסרה אותו, אז בזה החטא ירד גבריא”ל ונעץ זה הקנה בים וכו’:

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s