Shabbas HaGadol

This week is Shabbos HaGadol. The name and reason for this week is especially unclear. It seems not to be mentioned in any writings before the Rishonim. On the other hand, they accept it as a given that it is Shabbos HaGadol. In addition, there is a special Haftorah, the last twenty one Pesukim of Malachi, which are actually the culmination of all the Sifrei Neviim. This is also unusual, since it is not like the four Parshiyos where there is a special Krias HaTorah followed by a special Haftorah. The closest example is the Haftorah of Machar Chodesh, which is a reminder that tomorrow is Rosh Chodesh. That would seem relevant if we were announcing that it was Pesach. But since there is no mention of Pesach directly in the Haftorah, why do we read this?

The Levush brings two reasons for the Haftorah. One is that this Haftorah is only read when Erev Pesach is Shabbos. Since it is the day of Biur Ma’asros, to finish giving all the different Ma’asros that may have accumulated, we need a reminder. One of the Pesukim in the Haftorah is to bring all the ma’aser to the house of HaShem, which can be understood as Biur Ma’asros[1]. Therefore we read it as a reminder. According to this reason we do not read this Haftorah if Erev Pesach is any other day.

The second reason is that since the end of the Haftorah is the arrival of Eliyahu HaNavi to foretell the final Geulah, it is the completion of the Geulah which began in Mitzrayim. Just as Moshe is the redeemer in Mitzrayim, so too Eliyahu will foretell the final Geulah.

I would like to expand on the second explanation to some degree.

There are four Sifrei Tanach which seem to contradict a Halacha[2]. When we end any Krias HaTorah, we always end with something good for Klal Yisroel. The Sefarim: Yeshayah, Trei Asar, Eichah, and Koheles seem to end with something negative, and therefore we repeat the next to last Pasuk to end with something positive. The obvious question is, why did the Neviim not follow that rule also?

In the sefer Menachem Tziyon he proposes an original answer[3]. There are two levels of Avodas HaShem, from fear and from love. The last Pasuk of Malachi can be read in the following way. And Eliyahu will return the hearts of fathers to their sons and the hearts of sons to their fathers lest I HaShem will destroy the world. And then we add the next to last Pasuk again, Behold, I am sending you Eliyahu HaNavi before the arrival of the day of HaShem the great and mighty. These two PEsukim can be viewed as two arrivals of Eliyahu at the time of the final Geulah. The first arrival of Eliyahu is when we fear HaShem and do Teshuva from fear. But after we do that, Eliyahu will come again as Teshuva from love of HaShem. The Teshuva from fear brings to Teshuva from love. So the last Pasuk leaves out the fear, connected with Eliyahu’s arrival.

This interplay of fear and love is very clear in the Rambam[4]. He writes that there is a Mitzvah to love and fear HaShem. Even though these are two separate Mitzvot, derived from two separate Pesukim, he writes them as one. He then continues, that a person comes to love HaShem and then from the love he begins to fear, and there is a spiral of love and fear leading a person higher and higher. In Hilchos Teshuva[5] he also describes a similiar spiral of Ahava and Yirah.

When Moshe is standing before HaShem at the burning bush, he says please send in the hand of someone else. In the Sefer Megaleh Amukos[6] he brings from Chazal that Moshe is referring to Eliyahu, who will be the final redeemer. Moshe will only be able to bring the Jews to the level of Yirah. But Eliyahu can bring to Ahavah. Our goal at the night of the Seder is to reach from the level of Yirah that was where we were when left Mitzrayim to Ahavah which will bring the final Geulah. Yirah can be induced, therefore the Navi ends that we must be afraid of the day of HaShem’s reckoning. Ahavah, we must say. It is not written in the Navi, but requires us to say it on our own. Therefore it is final step of Geulah, but it must come from us. Therefore we read it to remind ourselves what the goal of the Seder is to reach that level of Ahavah that Eliyahu will come. And that is why we end the Seder with opening the door for Eliyahu, since hopefully we reached that level.

This ending can be tied to the beginning of the Haftorah. It begins with the Pasuk[7], “And the Mincha of Yehudah and Yerushalyim will be sweet as days of the world and the earliest years.” Explains the Meshech Chochma[8], there are two words meaning sweet in Hebrew, Matok and Areiv. Matok is something inherently sweet. But Areiv is from the word mixture. It is a mixture of different ingredients that creates sweetness. There are two kinds of unity. There is one which is where it is all one ingredient. There is another which is the ability to join together various ingredients and create a unity. The Seder is to create this unity and continuity that will bring to joining together the hearts of families and Eliyahu will come.

[1]  ספר מלאכי פרק ג – הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

[2]  שיטה מקובצת מסכת ברכות דף לא/א – שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין. ואפילו סיומין של יתק”ק [ישעיה תרי עשר קהלת קינות] סימן שבח ונחמה הן

[3]  ספר מנחם ציון – פרשת ויקרא – גם ירמיה סיים השיבנו ה’ וגו’, כי קצפת עלינו עד מאוד, כי ה’ הוגה בימי עניה ומרודיה, ויחל את פני ה’ לשוב אח”כ מאהבה, וז”ש למה לנצ”ח תשכחנו, שאם נשוב מחמת יראה יהיה על ידי כן ניצוח וכריתת השונאים, ותעזבנו לאורך ימים, שזה צריך זמן רב, ועל כן כפל מקרא השיבנו, להתפלל על אותה תשובת השקט ובטח שאתה רוצה בה, וכן שלמה אמר את האלהים ירא וגו’ כי את כל מעשה יביא במשפט וגו’, והיינו יראה תתאה מאימת יום הדין, ואח”כ כפל הפסוק וסופו יראת שמים מאהבת ה’, כי זה כל האדם ועבודת האיש אשר המלך חפץ ביקרו, וגם מלאכי הנביא סיים הנה אנכי שלח וגו’ פן אבוא והכתי את הארץ חרם, ומפני היראה ישובו אל ה’, ואח”כ חזר על המקרא שלפניו שישלח לנו גואל צדק לטהר לבבנו לעשות הטוב בעיניו אכי”ר:

[4]  יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ב – (א) האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך ונאמר את ה’ אלהיך תירא: (ב) והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:

[5]  יד החזקה הלכות תשובה פרק י – (א) אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא אין ראוי לעבוד את ה’ על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה:

[6]  ספר מגלה עמוקות על ואתחנן – אופן קיא – אשר עליו קאמר (שם שמות ד יג) שלח נ”א ביד תשלח, דמתרגמינן ביד פנחס שהוא אליהו

[7]  ספר מלאכי פרק ג – (ד) וְעָרְבָה לַידֹוָד מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:

[8]  משך חכמה על ויקרא פרק כז פסוק לג – (בהפטרת שבת הגדול במלאכי ג’ פסוק ד) וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכו’ – הנה מתוק הוא דבר המתוק מצד עצמו, אבל ערב הוא דבר הנתמזג ונתערב מתערובת מינים שונים שיהיו מתבשמין זה מזה, וכמו קטרת שהיה מעורב חלבנה עמהם ובכללותם היה ערב (ע’ כריתות ו:) ומנחה אינה באה בשותפין (מנחות קד:) רק ביחיד שנאמר נפש, (ויקרא ר”פ ב) וצבור מביאין מנחה אחת, (ה’ מעשה הקרבנות יב-ג) דכתיב בהו כל נפש הבאה ליעקב, (בראשית מו, כו) שהיו עובדין לה’ אחד והן אחד, אבל בעשו כתיב נפשות (בראשית לו, ו) שהיו עובדין לע”ז הרבה כדאמר במדרש, (ויקרא רבה ד-ו) וזה שאמר וערבה לה’ מנחת יהודה כימי עולם, שלא היה בהן עו”ג בדורו של הבל והמנחה ערבה, שנתבשמו זה מזה ונעשו נפש אחד. וזה הכונה בשופטים ו’ וידל ישראל מאוד, ואמר בילקוט (שם סימן ס) שלא היה בידן להקריב מנחה שנאמר ואם דל הוא כו’, פירוש שלא היה ביניהן חיבור וקישור זה לזה, שנפרדו זה מזה, שהיו עובדין לבעל ולאשרה ולא היו מקושרין להאחד היחיד המקשר כולם כאחד, והיו נפרדין ואין שותפין מקריבין מנחה. ולכן בסוף א”ל צליל לחם שעורים (ז, יג) זה מנחת העומר, שהיו נחשבין לצבור וכלליותם שקול כנגד כל מדין ועמלק, שכל אחד מישראל שקול הרבה ויכולין להקריב מנחה, ושעורים ליכא ביחיד רק בציבור. ודו”ק.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s