Bo – The Geulah of the Shecinah

The culmination of these Parshiyos, and the entire Yetzias Mitzrayim is the Pasuk[1], “And it was in the middle of this day all the Tzivos – Hosts of HaShem left the land of Mitzrayim.” This specific name of HaShem is used in the entire Tanach only over here. What is unique?

The Midrashim[i] say that this is referring to the hosts which are the angels that were also in Galus; and the Jewish people. If the Malachim come out of Galus with the Jews, that means they were also in Galus. And as we know from other places in Tanach as explained by Chazal; not only are the angels in Galus with us, but also the Shechina. Chazal[2] write that when Yakov went down to Egypt HaShem tells him that I will go down with you, and then come back up with you.

Really this idea is the basis of the entire world. The Neshama which is “portion” of HaShem does not want to come down to the Galus of the world. As the Mesilas Yeshorim writes in the first Perek, there is really nothing for the Neshama to look for here. HaShem coerces it to go down, and the goal is that the Galus should be in a way where the Shechina remains with us, and when we return, we can return in the way we left. The way to do that is by never losing track, and always desiring to remain close to HaShem, wherever we may be.

The Ramchal writes in a short essay[3], the power of this desire and how it is the basis of our Avodas HaShem. Not only is each person created with this desire of the Neshama to return to its source, but that is the basis of the entire world. The world seems to be like Egypt, where Pharaoh says, “Who is this god, and I do not know him.” But really HaShem is here and needs to be revealed.

The Pasuk[4] writes, “A Tefila for a pauper – ANI. ” The word ANI is always translated as such. But what is the source of the word? I believe, what is comes from is the word to answer. HaShem puts us in these situations, and in the world in general as an ANI, so we can find a way to be close enough, that he will then answer us.

It could also be the word Ta’anis is also from the same source. When our stomachs are full, what are we lacking? The emptiness is to remind us that we need someone to answer us, that we are lacking, and need to return.

R’ Tzadok writes[5], that since Chazal say that the reason for the Galus was Avrohom’s question of, “How will I know that You will redeem my children”, it implies a lack of Emunah. The antidote therefore needed to be a complete Emunah on the part of his descendants. That is the Pasuk, “And the nation believed”.

The Kedushas Levi writes[6], that all Klal Yisroel had to leave Mitzrayim was Emunah. The Meshech Chachma[7] writes that the bringing of the Korban Pesach even before Makkos Bechoros was a sign of complete Emunah. The Jews brought the god of Egypt as a sacrifice. If the first born Egyptians had not died at midnight exactly as Moshe had said, imagine the revenge of the Egyptians. Therefore that was a sign of complete faith in HaShem.

Says the RamChal[8], someone who desires this connection with HaShem, can find the smallest crack in all the barriers and connect to the Kisei HaKavod. This reminds me of the Midrash[9] of Menashe who even though all the connections to HaShem were closed, since he expressed the slightest desire to connect to HaShem, HaShem opened a doorway under the Kisei HaKavod and accepted his Teshuva.

This desire is what brought about the Geula, is the basis of each person’s individual Geulah, and will bring the ultimate Geulah.

[1]  שמות פרק יב – (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְדֹוָד מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

[2]  ילקוט שמעוני שמות – פרק טו – רמז רמד – כך כשירדו ישראל למצרים שכינה ירדה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה. עלו עלתה השכינה עמהן שנאמר ואנכי אעלך גם עלה. י

[3] דרוש בענין הקיווי, שלמדתי עם ידיד נפשר הרב א’

[4]  תהילים פרק קב – (א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְדֹוָד יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ:

[5]  ספר מחשבות חרוץ – אות יט – ואברהם אבינו ע”ה היה תחילה לגרים כמו שאמרו בריש חגיגה (ג’.), והיה עליו שם גר עד אחר המילה שנתבשר בלידת יצחק שנבנית ממנו אומה ישראלית, וכן ישראל בגלות מצרים שהוא נגד אברהם אבינו ע”ה שבשביל שאמר במה אדע שהוא חסרון אמונה, שזהו שורש כנסת ישראל דאמונתך בלילות אף בעת ההעלם הגמור שהאמת נעלם מן העין לגמרי הם מאמינים בני מאמינים, ואברהם אבינו ע”ה היה התחלת האמונה כמו שנאמר (בראשית ט”ו, ו’) והאמין בה’ ויחשבה וגו’, דזהו התחלת בנין אומה ישראלית וכנסת ישראל, ולפי שעדיין לא נתברר מנפש הגר שהיה לו ליחשב כאזרח בישראל ולהיות נקרא האזרחי, לא היה עדיין האמונה בשלימות ועל ידי זה בא לשאלת במה אדע, ועל כן הוצרכו בניו לבירורים בגלות מצרים, שאמר לו כי גר יהיה זרעך וגו’ (שם פסוק י”ג) היינו שיהיו בסוד נפש הגר, וכמו שנאמר (שמות כ”ג, כ”ט) וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם במצרים שהיו שם במדריגת גרים, עד מתן תורה שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים ונקראו בשם ישראל, אבל במצרים אף שיצאו מכלל אומות העולם מכל מקום לכלל ישראל לא באו רק נחשבו כמו הגרים, וכאברהם אבינו עליו השלום קודם שזכה לשם אזרחי:

[6]   ספר קדושת לוי – פרשת בא – והנה ישראל במצרים לא היה להם רק מדת אמונה כמאמר הכתוב (שמות ד, לא) ויאמן העם, וכבר בארנו, כי מדת אמונה מורה על הרגלים. וזהו הרמז בפסוק פרשת בשלח (שמות יד, ז) שש מאות אלף רגלי העם, כלומר שהיה להם רק מדת אמונה המורה על הרגלים ושאר המדות עתידין היו ישראל לקבלם בשעת מתן תורה אבל עדיין היה סתום בהם.

[7]  משך חכמה על דברים פרק י פסוק כ – ולכן כאשר לקחו בנ”י הפסח והכינו אותו כי בחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד’, כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת, שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו”ק.

[8]  דרוש בענין הקיווי לרמח”ל ז”ל – המקוה אפילו נכנס בגהינום יוצא ממנו, שנאמר, “וקווי ה’ יחליפו כח יעלו אבר”, יקו”ק מאיר עליו. וכמה מלאכים עליונים מעלים אותו המקוה [וזה] “אבר כנשרים”, ומסתלקים עמו למעלה, ותקותו היא טהרתו. “מקוה ישראל” ממש, כי הוא במדריגה עליונה שאין עושה בו פגם – “אם חטאת מה תפעל”. וזהו סוד התשובה שהוא ממש שב אל מקורו, והס”א לא יכלה לו, ונאמר, “שובה ישראל עד ה'”. כן המקוה הוא ממש בוקע בקו תקותו, ועושה נקב וסדק לעלות תחת כסא הכבוד, וזה, “לישועתך קויתי ה'”. וזה, “יחל ישראל אל ה’ כי עם ה’ החסד”, במקום שמתגלה יקו”ק מתגלה חסד, ואין פגם מעכב. וכמו שקיוה בחייו לה’, כן לאחר [מותו] כשמתגברים כנגדו הדינים, הוא מתחזק בתקותו עד ה’ ונקשר בו, ומסתלק ברגע. וזה, “לישועתך קויתי”, אינו אומר לישועתך אקוה, אלא “קויתי” – בחיי, כן אחר המות לא יבושו הקוים:

[9]  תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף נא/ב – כתיב וידבר ה’ אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך וילכדו את מנשה בחחים. מהו בחחים בכירו מניקייא. א”ר לוי מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותה בתוכה והיו מסיקין תחתיו שכיון שראה שצרתו צרה לא הניח ע”ז בעולם שלא הזכירה כיון שלא הועיל לו כלום אמר זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה’ אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם הרי אני קורא אותו אם עונה אותי מוטב ואם לאו הא כל אפייא שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב”ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב”ה רבונו של עולם אדם שעבד ע”ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב”ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו הדא היא דכתיב ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו. א”ר לעזר בי רבי שמעון בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה. וישיבהו ירושלם למלכותו. במה השיבו שמואל בר בונא בשם רבי אחא ברוח השיבו כמה דתימר משיב הרוח וידע מנשה כי ה’ הוא האלהים באותה שעה אמר מנשה אית דין ואית דיין.

 

[i]

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s