Tu B’Av

The Mishnah at the end of Taanit tells us that there are two days which are the happiest days in the year of the Jewish people. These days are Yom Kippur and the fifteenth day of Av, when the young women go out and are ‘Mecholot’ in the vine yards[1]. Usually ‘Mecholot’ is translated as dancing. What is unique about these days that they are the ultimate joy? Furthermore, are they just separately two joyful days that the Mishnah happened to mention, or is them some underlying reason that joins them together in this overflowing expression of joy?

The Sfas Emes[2] presents a beautiful clarification of this Mishnah. The Jewish people are defined by three gifts which they receive at the hand of God; the Torah, Eretz Yisroel, and Olam Haba[3]. Two of these gifts we already received, the third is awaiting every Jew as it says[4]– Every Jew has a portion in the World to Come. However, these gifts are fraught with trials and tribulations.

The first gift was the Torah. When the Jews received the Torah, the joy only lasted for forty days. At that time the nation sinned with the Golden Calf, and they lost the Torah. Moshe came down from Har Sinai and broke the Luchot and the letters flew back to Heaven. It required 80 days of prayers for Hashem to acquiesce to return the Torah to the Jewish people. This period ended with Yom Kippur when Hashem gave the Luchot a second time and taught Moshe the principles of forgiveness with the Thirteen Attributes of Rachamim. However that forgiveness was not perfect and we are still awaiting the completion of that process. This is what is says in the Pasuk[5], “And on the day of reckoning I will remember.” This is our Avoda every year from Elul till Yom Kippur, to participate in the process of complete Teshuva for the Sin of the Egel.

The second gift is the Land of Israel. It was meant to be the culmination of the exodus from Egypt. The Jewish people were to travel in a straight uninterrupted journey from Egypt across the Yam Suf, to Har Sinai and into Eretz Yisroel. When the spies returned from reconnoitering the land, there was supposed to be a miraculous entry into the Land of Israel led by Moshe[6]. The tears and cries of the people that night of Tisha B’Av laid the foundations of a cycle of construction and destruction which consumes the Jewish people to this day[7]. They attempted to do Teshuva but even though when Hashem said ‘Salachti’, you are forgiven[8], it was not a complete forgiveness. It was not even as complete as the Teshuva for the sin of the Egel. The punishment here was divided into two parts; for the generation of the desert, and for the Jewish nation throughout history. The immediate punishment was the wandering of forty years in the desert as the generation of the desert died out year by year. Each year on Tisha B’Av, the anniversary of the sin, the nation would dig graves and everyone would descend into their own grave. The next morning the living would bury the dead as another year passed on. That last year in the desert, the next morning everyone, even those who were supposed to die[9], arose. Afraid that they had made a miscalculation in the days of the month the people continued to spend each night in the grave, till they saw the full moon on the fifteenth day of Av. They then realized that Hashem had forgiven the sin, and they rejoiced. Later, when the Jews in after the settling of Eretz Yisroel sinned again, did this punishment return, and the Yom Tov of Tu Be Av was nullified[10].[11]

These two tracks are the parallel tracks of the existence of the Jewish people- Torah and the Land of Israel. As we can see the forgiveness for the Torah was more profound since the Torah remains with the Jewish people throughout all their exiles. The sin of the spies is more embedded and therefore we have been a people without a land for most of our history. This does not minimize the loss, but just shows the depth of the sin.

The Benei Yissochar adds another point. As a Remez he points out that the phrase in Hebrew “Tu Be’Av” can be read as the fifteenth of the Aleph-Bet. If you count the fifteenth letter of the Hebrew alphabet it is “Samech”. A Samech is a round letter, which symbolizes a Machol. However, this idea can be expanded. In Ashrei, there is no Pasuk for the letter Nun. The Gemarra[12] explains that this is because the Nun represents Nefila- failure. The specific Pasuk that should be there is from Amos that is referring to the Churban- “The virgin of Israel has fallen and will not arise”. However, the Gemarra continues that David enabled us to recover from this fall by continuing with the Pasuk that begins with Samech- “Hashem supports all those who fall.” Therefore, Tu Be’Av itself represents the recovery from the fall of the Churban.

From this we see the connection between these two days, and the tremendous joy that there is when these days can be celebrated. Yom Kippur remains a part of the Jewish people to this day, and even though it is a solemn day, it ends with joy. The joy of the fifteenth of Av is only commemorated when the sin of the spies is abrogated, when we are in Eretz Yisroel.

Now that we have clarified the happiness of these days, we need to discuss why these celebrations are unique for the women of the Jewish people? The Midrash tells us that in both of these instances the women did not participate in the downfall[13]. When Aaron asked the men to bring the gold to make the idol from the women’s jewelry, the women refused. They did not participate in the sin of the Egel. Again, when the men rejected the entry to Eretz Yisroel; the women, personified by the daughters of Tzlafchad, remained unsullied. Therefore they deserve to celebrate uniquely these two days[14]. The Leshem explains this based on the sin of Adam and the part Chavah did not do[15].

This celebration has its roots in the ‘Mecholot’ after crossing the Yam Suf. The women had tremendous trust in Hashem; they left Egypt with their musical instruments waiting for the miracle to take place[16]. At that time after the Jews saw the drowned Egyptians there were two reactions. The men began to collect the gold and silver that washed up on shore from the corpses of the Egyptians. Moshe was forced to drag them away from there[17]. The women were busy with their dance and praise to Hashem. When later in Tamuz when the men needed gold to make the calf, the women who had not sunk to the level of grubbing for gold were able to refuse. The men however were satiated in gold- Di Zahav- and used it in the wrong way[18]. In fact, in the description of the sin of the Egel it says that Moshe saw the ‘Mecholot’. Obviously this was the men, since the women did not participate. They abused the Machol. However, Moshe saw this as a sign that there could be a Mechila- forgiveness[19].

The women on the other hand had reached the proper level of Machol during this time leading to Matan Torah. This is also the Tof and Machol in the final chapter of Tehilim. This chapter represents the completion of the praise of Hashem and ends with the Tefila/Shevach of that all the Neshamot will praise Hashem[20]. Within this chapter we again emphasize the joy of the Machol.

What do they do with this joy? They invite the men to join in it. They offer themselves as partners to create the union with the men, to protect them and form a protective wall around them. As the Pasuk says[21], “A woman surrounds a man.” The Maharsha[22] explains that she creates this protective barrier that can bring the man to Teshuva. This is what the Kallah does when she surrounds the Chasan. And this is what happened after the Sin of the Egel. The Pasuk[23] says by the contributions to the Mishkan, “And the men came with the women.” The exact wording is ‘Al HaNashim’, which implies above the women. The Sfas Emes explains that since the sin of the Egel was the abuse of their riches the contributions to the Mishkan were to rectify that. Therefore, since the men did Teshuva, and a Ba’al Teshuva is greater than a Tzadik, the men then rose above the women in this Mitzvah[24]. This is what the women offer the men when they offer themselves for marriage, the ability to compete themselves and reach the level of Ba’aley Teshuva. R’ Tzadok teaches us the ‘Tof’ which is part of the Machol is the same Gematraya as Talmud[25]. The women’s ability to express their closeness to Hashem is through ‘Mecholot’ rather than Talmud. Each is a different and unique expression of service.

The Gemarra in Taanit ends with the ultimate Machol[26]. After the men have done Teshuva then all the Tzadikim will sit in a circle with Hashem and reach the third gift of Olam Haba. Then the men will reach the level of Ba’aley Teshuva and together all of Klal Yisroel will reach perfection. This will be the celebration of the third gift- Olam Haba.[27][28]

R’ Tzadok ties this idea to one other aspect of Tu Be’Av, which is the permission for the tribe of Binyomin to rejoin Klal Yisroel. They were seprated because of the incident of Pilegesh BeGiva…[29]

[1] תענית דף כו: – אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו:

[2] שפת אמת ליקוטים – לט”ו באב – ומה שהי’ יו”ט בט”ו באב כמו ביום הכפורים נראה דב’ אלו היו עוונות הגדולים שבישראל חטא העגל שהי’ מרידה בלוחות והתורה, וחטא מרגלים שהי’ מרידה בארץ ישראל ושני החטאים נוקבין והולכין על כל ימי שפלותינו בגלות וביום הכפורים נמחל עיקר חטא העגל, ובט”ו באב נמחל חטא המרגלים שכלו מתי מדבר, ולכן שמחת יום הכפורים נשאר גם עתה שאין לנו שיור רק התורה הזאת, ושמחת ט”ו באב הי’ רק בזמן המקדש ועתה שמחת המקדש נהפך לאבל, ויתכן גם כן שלכן הנשים יוצאות במחולות שאחר שבב’ אלו החטאים נשתנו הנשים למעליותא כדאיתא שלא רצו ליתן נזמיהם, ובארץ ישראל איתא גם כן שהנשים חבבו את הארץ עיין שם גבי בנות צלפחד לכן מתפארים בזה בחור שא עיניך שתעטרנו בזהובים רמז כמו ודי זהב שהם לא קלקלו בהזהב שהי’ להם. ואפשר שתעטרנו כמו שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, אם כן כשהאנשים מתכשרין במה שכבר נכשלו הזכות גדול יותר וזהו שתעטרנו:

[3] ילקוט שמעוני תהלים – פרק צד – רמז תתנ  – רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל וכלן לא נתנו אלא על ידי יסורין, תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא.

שפת אמת פרשת לך תרנה – וכמו דאיתא במדרש ג’ מתנות נתן הקב”ה לישראל וכולם ע”י יסורין. וכמו שהי’ גלות מצרים יסורים הכנה אל התורה. והליכה במדבר ארבעים שנה יסורים הכנה לירושת הארץ.

[4] פרק חלק- כל ישראל יש להם חלק לעוה”ב

[5] שמות פרק לב פסוק לד –  וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:

[6] רש”י על דברים פרק א פסוק ח – באו ורשו – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין:

[7] תענית דף כט. – אמר רבה אמר רבי יוחנן (אותו היום ערב) [אותה לילה ליל] תשעה באב היה אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות

[8] במדבר פרק יד כ –  ויאמר ידוד סלחתי כדברך:

[9] תוספות בבא בתרא דף קכא. ד”ה יום שכלו- ונראה לר”ת לפי מרדש איכה שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט”ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב (מלכים ב כ) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה [והא דכתיב (במדבר כו) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון היינו מאותן שראויין למות קודם שנתבטלה הגזרה דכלב ויהושע היו בנן ארבעים בשלוח מרגלים כדפרישית לעיל (ד’ קיז: ד”ה מכאן) אי נמי בתחלה נגזר אפי’ על בני כ’ בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקב”ה ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש שחדש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרי’ (מסכת פרה פ”א מ”ג) גבי פלגס שכל חדש שלם אינו לא שה ולא איל ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ’ בצמצום] הכי נמי אשכחן בדילוג קץ זכו כי גר יהיה זרעך מיצחק לא זכו ועבדום וענו אותם וכו’

[10] מדרש רבה איכה הקדמה פסקה לג – א”ר יסיף ר’ אבין ור’ יוחנן אמרי יום שביטל החפר מן מתי מדבר א”ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב”ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים הה”ד (איוב ל’) ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים

[11] For a deeper understanding of this see שערי לשם ח”ב סי’ ב עמ’ שמ”ג בענין מ’ שנה כנגד מ’ מלקיות ול”ט מלקיות

[12] ברכות ד” – אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו”ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנאמר סומך ה’ לכל הנופלים:

[13] מדרש רבה במדבר כא,י – “ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’ והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים:”

[14] ועיין ניצוצי אורות להחיד”א חיי שרה קכ”ו: אות א’ שהנשים שפסקה זוהמתן במתן תורה לא חזרה להם, ולכן כולן נכנסו לא”י. ורק אלו שנולדו אח”כ ונתערב בהן מכח הגברים שכן חטאו, חזרה להן זוהמתן של חטא העגל.

[15] ספר שערי הלשם חלק ב – סימן ב – פרק ב – חטאו ותיקונו – הנה היה תועלת גדול מאותו הסייג כי עי”ז לא נכשלה חוה באיסור ההסתכלות. ובסיבת זה היה כח להנשים לעמוד בהנסיון דהמדבר. יותר מהאנשים. ולא נכשלו הם לא בעגל ולא במרגלים. וכמ”ש במדרש פנחס סימן י’ ובפדר”א פ’ מ”ה. וכ”ז הוא משום שחוה לא חטאה באיסור ההסתכלות. ולא נכשל בזה רק אדם לבד.

[16] רש”י על שמות פרק טו פסוק כ – בתופים ובמחולות – מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים:

[17] רש”י על שמות פרק טו פסוק כב – ויסע משה – (מכילתא) הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות (מכילתא) והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנא’ (שיר א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:

[18] רש”י על דברים פרק א פסוק א – ודי זהב – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:

[19] רבינו בחיי על שמות פרק לב פסוק יט – אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב”ה למחול להם אותו עון.

[20] ספר פרדס רמונים – שער ב פרק ה – הללו אל בקדשו הוא כתר. הללוהו ברקיע עזו הוא חכמה. הללוהו בגבורתיו הוא בינה. הללוהו כרוב גדלו הוא גדולה. הללוהו בתקע שופר הוא גבורה. הללוהו בנבל וכנור הוא תפארת. הללוהו בתוף ומחול הוא נצח. הללוהו במינים ועגב הוא הוד. הללוהו בצלצלי שמע הוא יסוד. הללוהו בצלצלי תרועה הוא מלכות.

[21] ירמיה פרק לא – נקבה תסובב גבר. ועיין בנצח ישראל פרק מז- לכך אמרו במדרש “נקבה תסובב גבר” (ירמיה לא, כא), בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר “נקבה תסובב גבר”. וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד.

[22] יבמות סב.

[23] שמות פרק לה פסוק כב – ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’.

[24] שפת אמת ויקהל תרלה – בשם אמו”ז ז”ל על פסוק ויבואו האנשים על הנשים עפ”י מאמר רז”ל במקום שבע”ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וז”ש האנשים שחטאו בזהב העגל באו בחילא סגי על הנשים שלא חטאו כו’. וזה פי’ תשובה שע”י שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר עשה רצונו כרצונך. נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה’ המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית’ ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה:

[25] פרי צדיק לחמשה עשר באב – אות ד – והוא כענין מה שנאמר בקריעת ים סוף ותקח מרים הנביאה את התף בידה ותצאינה כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות. וזה גם כן מרמז לסודות עליונים כמו שנאמר הללוהו בתף ומחול, והיינו כי שני מיני כלי זמר האלו מכניעים את שתי הקליפות של שתי הנשים שהם כללות הקליפה. בהתף מכניעים הקליפה לילית שהוא בגימטריה של תף והקליפה זו הוא של עצב ויללה כשמה וכמו שאמרו ז”ל (בב”ר פ’ י”ט) התחילה מיללת עליו בקולה ובלימוד תורה שבעל פה גם כן מכניעין אותה כי תיבת תלמוד בגימטריה כנ”ל. ומחול מכניע הקליפה השניה מחלת כשמה שהוא של שמחה של הוללות וקלות ראש.

[26] תענית דף לא. – אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

[27] ויש לעיין בענין המחולות שעשו הנשים לשאול ודוד ש”הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. וגם שענין בת יפתח שיצאתה לקבל פני אביה בתופים ובמחולות.

[28] עיין ספר משנת חסידים – מסכת זיווג הנשמות – פרק ב: – ואם תהיה אשת האיש מהנשים שלא רצו ליתן נזמיהם לעגל אף אם יהיה האיש ת”ח הוא יהיה כפוף תחתיה (וזה ימצא בדורות אלה אחרונים שכמעט כלם הם מבחינת דור המדבר יוצאי מצרים כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות):

[29] ספר דובר צדק – פרשת אחרי מות אות ד (פ”ה:)- אבל מכל מקום דידן נצח בעולם הזה כל שאינו מבורר עדיין רק בט”ו באב [יום השביעי ללידת משיח בט’ באב] שהוא השלימות הראוי הבא אחר הקלקול, ולכן בו הותרו שבט בנימין אחר הקלקול [דזנות שלכן לא רצו להשתדך עמהם דעל כן גזרו כן] , וכן הותרו השבטים זה בזה לערבב המשפחות כי כולם שוים ביחוס