The Power of קבר רחל and בית לחם

What is the power of קבר רחל? Why is it such a potent place of תפילה and a gathering place for כלל ישראל? And why is it found in בית לחם in the section of Yehudah?

The source of this spiritual potential is found in the fact that the burial of רחל is where the גאולה begins. As is well known, when יעקב buries רחל he does not bring her to מערת המכפלה but she is interred בדרך along the way. Rashi brings the Midrash that this so in the time of the גלות when the Jews are being lead into exile, she can come out and greet us and cry that her children are being sent into exile[1]. And this is the source of the גאולה.

The מהר”ל explains the following idea (see this endnote for the text of the מהר”ל[i]). The words גאל and גלה are actually quite similar. Both of them contain the two letters ג’ ל’ and those letters are modified by the third letter. The root גל means a wave, a movement. That is why doubling גל gives us  גלגל a wheel, which moves around itself. Both words, גאל and גלה, are variations on the theme of movement. גאל is to redeem, it is movement of the ג”ל towards the א which is in the center of the word גא”ל. It is the movement to the unity of the א. גלה is to move to separation, the ג”ל moving out to the ה’. However, there is a problem. Since separation in the Torah is usually described as to the four directions, why is the word not גל”ד, to move to four, to a ד’?

To understand this, we need to understand the concept of גלות. גלות is only possible when someone is still connected to the source. Only a person who desires to return to the source is in גלות. Someone who has left and is not returning is not in גלות. In order for כלל ישראל to be in גלות and not just completely lost, there needs to be something calling us back to return. This idea of being connected is inherent in the construction of the letter ה’. A ה’ is written by first writing a ד’ which is the separation, and then adding a י’, a point in the middle of the ד’. The source which keeps us connected is the י’ of the ה'(the point of connection) that is attached to the ד’ (which is the separation to four directions[2]) and together they create a ה’. If the word for גלות had been גל”ד then we would have left and never returned, since it would have the separation to the four directions, with no connection. Only because the word is גל”ה with a ה’ can there be a גא”ל. The point which is the י’ in the ה’ is the source within גלות of the גאולה.

That centre of the ה’ in the actual world is the crying of רחל אמנו. Only because she is creating a point of connection can we be sure of returning. But even those tears have a more basic source which is found in the creation of the body of אדם, even before the נשמה is put in his body.

As far as I can see the first crying in the world was on the second day of creation. When the upper and lower waters were separated the lower waters began to cry. They were upset that they were disconnected from HaShem. Their cry was, “We also desire to be before our King.”[3] This cry is the source of all crying in the world. The word to cry- בכה- is similar to the word נבוך- to be lost and confused, to be unable to find the way home, whether geographically or spiritually. The Sfas Emes says[4] that the upper waters are the מלאכים of the lower waters which force it to grow and reach to spiritual heights. Those upper waters are the home which the lower waters are detached from and they cry in order to find their way back[ii].

The lower waters are all the parts of our world which desire to return to HaShem. Our entire life as עובדי ה’ is to reach the level of crying that “I also desire to be before the King.” The גמרא even says that the definition of a person is מבעה- one who desires[5], and that desire finds it source in these tears of the lower waters[iii]. But when was that power put into man?

It seems it is not by accident that the Yartzeit of רחל אמנו is at the start of the rainy season in ארץ ישראל. If one examines the concept of rain, one finds that there are two types of rain in the world; one a ברכה and the other not[6]. When the rain comes from the condensation of water from the ground, and then goes into the clouds and back down into this world it is rain that is not ברכה. But when it is rain from the מים עליונים then it is ברכה. That seems to be problematic since the creation of man was from water that came up from the ground? As the פסוק says:

ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה: וייצר ידוד אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה:

A mist arose from the ground and watered the earth, and from this man was created.

Why was man created from water that seems to be of קללה?

It seems that the reason why water that comes up from the ground is not ברכה is because we are supposed to daven for rain from שמים[7]. When we do not daven the water still comes but then it is קללה. But at this point in creation when the mist came up, man did not yet exist. Therefore it cannot be a קללה. But these water that cry need to be part of the essence of man. In order to create man, and in order to instill into the essence of man this ability and desire to be a beseecher, man needed to have within him those lower waters which cry. Once those waters are made a part of man, then if we do not use that part of ourselves correctly then the water that comes up from the ground is the קללה. Only when we take those מים תחתונים that are a part of us and use it correctly to be the source of our תפילה, then we bring down the correct water.

The גר”א shows us this idea in a deeper way[8]. The word אד is the made up of the first two letters of the name of ה’ (אדנות) which is the aspect of ‘Master of the world’. But these two letters when formed into a single letter create a letter ה’. The ד’ is the body of the ה’ and the א’ represents the point in the middle. This ה’ is the last letter of the name of ה’ which is הוי”ה. That last ה’ is the ה’ within which our world is created. As חז”ל teach us[9] this world is created with a ה’, the world to come with a י’. That ה’ is the אד – the mist which actualized the desire of the lower waters to rise up. But those waters were trapped in man, and this is עולם הזה which always desires to rise up and connect. This is the source by which a man is formed into a מבעה something which is always desiring to be higher. That is why the first thing Adam did was daven for water, he was actualizing the waters that were within him.

The person who carries this cry within themselves and never stops is רחל אמנו. She is the person who will not stop crying till the world is corrected and everything is returned to its source. Just as the lower waters cry, we desire to return to HaShem; so too רחל אמנו cries for us and desires that we also should return from the גלות and be attached to HaShem. It is the crying of all those who are lost and confused- the נבוכים- who desire to return.

This idea is the concept of מלכות – kingship in the relationship of the world with HaShem. It is the ability for a person to completely and absolutely accept HaShem’s dominion over him. When the Torah defines what a Jewish king is, it is someone who has made every effort to remove from himself all trappings of גאוה and is completely humble[10], and therefore can completely accept HaShem’s mastery over himself. The archetype of the Jewish king is Dovid who compares himself to a worm[11], and is the epitome of humility. His descendant who will return the world to its complete connection to HaShem the משיח, is described as an עני – a pauper[12]. The word עני is connected to the word ענו someone who is humble and the word ענה to respond. The משיח is someone who only desires to respond to HaShem’s will and that is his whole essence. That is the reason why the name of HaShem which is אדנות which means mastery- begins with the א”ד the mist which is the source of our desire to be connected to HaShem. It is the acceptance of the mastery of HaShem over ourselves, by embodying the characteristic of the אד.

And this explains a puzzling fact of Torah geography. The places in the Torah are also meant to be understood as revealing to us what HaShem desires from us. We find that רחל אמנו is buried in the inheritance of Yehudah, even though he descends from Leah. Not only that, but when Shmuel is commanded to anoint דוד he is told to go to בית לחם[13]. We also reiterate this in לכה דודי when we describe the משיח as בן ישי בית הלחמי. Why is the משיח specifically connected to בית לחם?

In one of the ספרים[14] we find that Dovid is anointed in בית לחם because it is the burial place of רחל אמנו[15]. This is in order to join these two ideas together, the power of the cry of רחל אמנו which carries within itself the power of the desire of the lower waters, and the power of the dynasty of Dovid which is the desire to be a king who is completely subservient to the King[16].

This is what the Vilna Gaon means that in גלות the שכינה- the connection between HaShem and the Jewish people- is found at קבר רחל. [17]

And this is the power of the תפילה of קבר רחל since it is the tears of all those who desire to break the barrier between heaven and earth. And in this place is the essence of gathering of כלל ישראל to bring the ultimate גאולה.

[1]  רש”י על בראשית פרק מח פסוק ז –  ואקברה שם – …אבל דע לך שע”פ הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנא’ (ירמיה לא) קול ברמה נשמע וגו’ והקב”ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה’ וגו’ ושבו בנים לגבולם.

[2] This is the idea of the exile to four kingdoms which is inherent in the creation of the world as חז”ל tell us ר”ש בן לקיש פתר קריא בגליות והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל על פני תהום זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום

[3]  תיז”ח – תקונא קדמאה – איהו מים עליונים דכרים, מים תחתונים נקבות, ואנון בוכים בגין דלא יהו רחוקין מקדשא בריך הוא. וקדשא בריך הוא עביד בהו פלגתא, דשוי פלגו לעלא מן רקיעא, ופלגו לתתא מרקיעא. בגין למהוי אשתמודע חלוק בן דכורין לנוקבין. … והאי איהו מחלקת לשם שמים דסופו להתקים. אבל כלהו אחד, כגון דאתמר באדם ואתה אחד קראתיו. ואת א’ תוכיח דאיהי י’ לעלא מים זכרים. י’ לתתא מים נוקבין.

[4]  שפת אמת פרשת בראשית תרמ”א – דלכל דבר יש שורש בשמים כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל כו’ דכתיב ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע כו’. וע”ז איתא מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. ומה שנעשה ממים שעל לרקיע לא נכתב בתורה. ובריאת המלאכים מטעם כי הם בעצמם החלק השני השייך לאותן הברואים שלמטה והתחתונים הם חצי דבר לכן בכל נברא נולד גם למעלה בחלק העליון השייך לאותו בריאה.

[5]  בבא קמא דף ג:- המבעה וההבער כו’: מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם ושמואל אמר מבעה זה השן רב אמר מבעה זה אדם דכתיב אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו

[6] עיין תענית ט: ובפרדר”א פ”ד – והעבים שואבים מים מן התהומות שנ’ מעלה נשיאים ובכל מקום שיפקוד להם המלך שם הן מגשימין ומיד הארץ מעוברת וצמחה כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות אבל כי רצה הב”ה לברך צמחה של ארץ וליתן צדה של בריות פותח אוצר הטוב שבגשמים וממטיר על הארץ שהן מים זכרים ופרים ומיד הארץ מעוברת וצמחה צמח של ברכה שנ’ יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים:

[7]  רש”י על בראשית פרק ב פסוק ה – ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם וכל עשב השדה עדיין לא צמח ובג’ שכתוב ותוצא לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו’ ולמה כי לא המטיר ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים:

[8] גר”א תיקו”ז תי’ נ”ב – ואד יעלה כו’ – כי ההתעוררות מהתחתון הוא מעליון שלו ששם דבוק הוא למעלה והוא א”ד שלה בה’ של הוי”ה והוא מ”נ ואח”כ והשקה ו’ כו’ מ”ד ונמשך ממוחא כמש”ו:

[9]  רש”י בראשית פרק ב פסוק ד –  תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ – …ד”א בהבראם בה’ בראם שנאמר (ישעי’ כו) ביה ה’ צור עולמים בב’ אותיות הללו של השם יצר שני עולמים ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה”א …ועוה”ב נברא ביו”ד:

[10]  ספר דברים פרק יז – (טו) שום תשים עליך מלך אשר יבחר ידוד אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך …(כ) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל:

[11]  תהילים פרק כב – ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם:

[12]  ספר זכריה פרק ט – (ט) …הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות:

[13]  שמואל א פט”ז – א) ויאמר ידוד אל שמואל …מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך:

[14]  ספר שערי הלשם חלק ב – סימן יא – בית שני- והנה נמשח דוד בבית לחם כי שם הוא קבורת רחל ושם הוא עיקר שריית השכינה כמ”ש בתיקונים תיקון ו’ ע”ש בהגר”א

[15]  Even though this seems circular, there is an underlying reason that has to do with the meanings of לחם, but that is beyond the scope of this essay. See:

ספר קהלת יעקב – ערך שו – וזהו (שמואל א’ י”ז נ”ח) דוד בן ישי בית הלחמי, הוא בית שממנה יוצא לחם, ועיין בערך שלחן שביארתי שם שסוד השלחן הוא יסוד דנוקבא הקדושה,

Based on that, one could understand the פסוק of היית לי דמעתי לחם that instead of the לחם which is the נוקבא of כל ישראל, there is דמעה the desire that is not clear and confused. See מדרש:

מדרש רבה איכה פרשה א פסקה כב -תבכה כתיב (תהלים מ”ב) היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וגו’ רבי אחא ורבנן רבי אחא אומר כשם שהלחם תדיר כך דמעתי תדירה רבנן אמרין כל מי שבוכה אינו אוכל שנאמר (ש”א א’) ותבכה ולא תאכל

[16]  That is also why Dovid is the one who digs the שיתין which connect the בית המקדש  to the power of the מים תחתונים.

[17]  תיק”ז תי’ ו’ – ועוד בדרך, דא קבורת רחל, דאיהי בפרשת אורחין, ועלה אתמר מי יתנני במדבר מלון ארחים, ואינון תרין משיחין, דמתמן קא עברין כד אתאן למפרק לישראל:

באור הגר”א על תקו”ז – תיקון ו – בדרך דא כו’ – ר”ל שמל’ נקראת דרך כמ”ש מתו במדבר בדרך ר”ל שע”י הדרך מתו שהוציאו דבת הארץ מל’ וכן קבורת רחל בדרך כמש”ו ור”ל בזמן שאין הצדיקים בדור ואין מוצאה מקום לנוח אז היא שורה על הצדיקים ישני עפר וז”ש מתו במדבר בדרך ר”ל ששם שורה: ועוד בדרך כו’ – ר”ל ששם עיקר שרייתה כידוע:

[i] וכל זה תבין כי לשון ‘גלה’ ו’גאל’ אותיות שניהם שוות, רק שבלשון ‘גאל’ נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד’ רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל”ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל ‘גלה’ הוא בה”א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד’ רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר – הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות ‘גלה’ הם אותיות ‘גאל’, רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל”ף של ‘גאל’. ובמה שיש ה”א במלת ‘גלה’, אשר הה”א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד’ קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל:

ובמדרש (ב”ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר’ ירמיה לא, יד-טז) “קול ברמה נשמע נהי וגו’ כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”, עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב”ר עא, ב) “רחל מבכה על בניה” (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה “הבן יקיר לי אפרים” (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא ‘בית’, כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע”ב) מעולם לא קראתי לאשתי ‘אשתי’, רק לאשתי ‘ביתי’. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז”ל (ב”ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא ‘בית’ כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל – שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל – בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”, כי בזכות רחל – שהיא כח המקבץ ישראל – ישובו ישראל מגלותם. וזהו “ושבו בנים לגבולם”, כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם. וזה מה שרצינו לבאר:

[ii] This seems to be why when we cry there are tears. They are the water of the original crying reappearing by us.

[iii] This also seems to be why a baby cries when it is born. As the Sfas Emes says everything has its source in a מלאך that directs it. A baby is taught all of its Torah by a מלאך and then it is lost. It is also crying like the water, we want to go back to our source.


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s